הרב בנימין מונק, מנהל ביה"ס לחזנות ירושליםהמתבונן בפרשיות התורה המתארות את סדרי חנייתם הליכתם ומסעותיהם של שבטי ישראל על פי ההוראות המדוקדקות המתפרשות בתורה – מקבל את הרושם כי המדובר בכעין משטר צבאי קפדני אשר דוחה כל צורה של אינדבידואליזם ואינו משאיר מקום ליוזמת הפרט. הכל מתוכנן בקפדנות: כל איש לשבטו, החנייה וההליכה בשבטים על דגליהם, מי בראש כל שבט, מי השבט המאסף ומי בראש המחנה ההולך. כל תזוזה מתאפיינת בתקיעת חצוצרות: תקיעות מסויימות מסמלות כינוס כל העם, אחרות מודיעות על מסע חלק מהשבטים ותרועות אחרות על תזוזה של שבטים אחרים וכן הלאה.
אולם בהתבוננות מעמיקה יותר נראה כי הסדר – קפדן ככל שיהיה – אינו נועד לדכא את הגוונים והדקויות המבדילות בין איש לרעהו. ההיפך הוא הנכון. ההליכה בצורה זו של איש לשבטו על מחנהו ועל דגלו נועדה כדי להדגיש את ההבדלים בין שבט לשבט ועם זאת את המכנה המשותף לכולם. רעיון זה מודגש ברש"י במדבר פרק ב פסוק ב: "באתת – כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו". הנה איפוא הרעיון: כל שבט וכל אדם מישראל גוון מיוחד לו ו"צבע" הקרוב לליבו. התורה לא רק שאיננה פוסלת את הדבר אלא אף מדגישה אותו אם על ידי הדגלים המיוחדים לכל שבט ואף באבני החושן המיוחדות לכל עדה ועדה.
יתכן ובכך נוכל להסביר דבר נוסף בתפקיד החצוצרות הנראה לכאורה כתפקיד טכני בלבד כעין רמקול בימינו – המיועד "למסע את המחנות". אך תפקיד הרבה יותר חשוב ומשמעותי נזכר בפסוק "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם". כאן מוזכרות החצוצרות ככלי המזכיר את מועקת העם לפני ה' וגורם את ישועת ה' –במלחמה עם האויבים – כעין השופר בראש השנה. במה גדול כח החצוצרה שהוא הוא המזכיר את עם ישראל לפני הקדוש ברוך הוא? ההסבר לכך הוא כי החצוצרות מסמלות את האיחוד של כל הגוונים – לעומת הדגלים המדגישים את חילוקי הדעות. החצוצרה היא הפונה לכל העם כאחד "ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה" – ולכן הם הכלים המזכירים את ישראל ומביאים את ישועת ה' במלחמה – כלומר הכוח המונח באחדות. כעין זה הגמרא מספרת: אמר רבי אבא בר כהנא: דורו של דוד כולן צדיקים היו ועל ידי שהיה להן דילטורין (מלשינים) היו יוצאין במלחמה והיו נופלין… אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו ועל ידי שלא היה להן דילטוריא היו יורדין למלחמה ונוצחין" – (תלמוד ירושלמי מסכת פיאה פרק א) הניצחון בא כיון שהיתה אחדות בעם. זהו הכח לניצחון במלחמה – הכח המאחד בין כל חלקי העם מעבר לכל ההבדלים בגוונים השונים והוא הכח המסומל בחצוצרה.
(בהעלותך תשסט)
