מערכת שבתוןהרב ערן דאום, ראש בית החינוך לבנות אמי"ת שח"ר, בית שמש
כהורים וכמחנכים רובצת לפתחנו השאלה, עד כמה להכיר ו'לחיות' את עולמם הרחוק של תלמידינו, עד כמה לצאת לקראת הילדים שהתנתקו מן האידיאלים ומן האמת אליהם אנו מחנכים. דומה שפרשת השבוע מלמדת אותנו שיעור חשוב בנושא.
פרשת בהעלותך, כשמה, נפתחת בתחושת התעלות, התרוממות-רוח וחגיגיות.
נשיאי ישראל סיימו להעלות את קרבנותיהם, ואחריהם אהרון מצטווה להעלות את הנרות במנורה. הלוויים מיטהרים ומתעלים מתוך בני ישראל. חגיגיות תרועת החצוצרות נשמעת למקרא העדה, למסע המחנות, להתוועדות הנשיאים ולשמחת העם ברגליו. בכ' באייר בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים נעלה הענן והעם מוכן ליציאה לדרך. גם מנגינת קריאת התורה של הפסוקים הבאים חגיגית וכפולה: "ועל צבא.. ועל צבא…".
משה מתאר בפני חובב בן רעואל חותנו את המטרה הנכספת: "נוסעים אנחנו אל המקום… כי ה' דיבר טוב על ישראל". אכן, תחושה של חיבה ורעות .
הכל נראה טוב, הכל מסודר: ארון הברית במרכז, סביבו מחנות, צבאות ודגלים, השראת שכינה על ישראל. "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".
אולם, כשמסתיים תיאור ההכנות והחזון הופך למעשה, יש תחושה קשה של ההפך המוחלט: "כי ה' דיבר טוב על ישראל" הופך ל"ובעיני משה רע". אש ה', שתפקידה להאיר את הדרך ולהפחיד את האויבים מתהפכת ואוכלת בקצה המחנה "ותבער בם אש ה'". במקום צבא, מחנה ודגלים אנו שומעים על האספסוף אשר בקרבו".
הטוב הכפול והמשולש אשר אמור לגרום גם למקבלי הטוב להמשיך ולהיטיב, מתחלף בתאווה כפולה: "והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך" הופך ל"התאוו תאווה".
טעם "לשד השמן" של המן, שעליו רסיסי טללי לילה, לא מצליח להרטיב את נפשו היבשה של העם.
משה מגיע למסקנה כי "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה" ואף מבקש למות.
כיצד חל המהפך הגדול? מהו שורש אי ההבנה בין משה לקב"ה בטיפול בארועים?
יתכן והבעיה קשורה במרחק של משה מן ה'שוליים'. ה'רחוקים' וה'טמאים'.
כאשר סקרנו את החלק החגיגי בפרשה, דילגנו על פרשת פסח שני. "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח", משה לא ידע כיצד לנהוג בהם, אך זכותם עמדה להם, והם באו לשאול. משה נמצא במרכז אהל מועד, והיה כל מבקש ה' מגיע אליו. אותם טמאים הגיעו, ולכן קיבלו את התשובה. משה לא יודע בעצמו את התשובה לטמאים, אך מקרב את שאלתם של מי שרוצים להתקרב. הקב"ה הרחיב את התשובה והבהיר למשה שיש מקום לכל הרחוקים: "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה…ועשה פסח לה'".
חוסר הידיעה על המתרחש במרחק מאהל מועד מתעצם בארוע הבא. תבערה מתחילה 'בקצה המחנה'. משה לא נמצא בשוליים, והשוליים הללו מתרחבים פנימה ל"אספסוף אשר בקרבו". משה, האם הרחמנייה, מגלה באיחור, שהיונק הפך למתבגר פרוע בעל תאוות בשרים.
חרף ה'משבר' המנהיגותי, לא קם בישראל כמשה. משה עבד ה', מקומו בתוך אהל מועד. אך, צריך למצוא דרך להעביר את אותה קדושה אל תוככי המחנה עד השוליים שבו, עד מי שהיה בדרך רחוקה, אפילו אם לא בחר מיוזמתו לעשות את כל הדרך פנימה אל הקודש.
כיצד? יש צורך להעביר את הקדושה דרך אנשים המחוברים לעולם המעשה, לעולמו של העם, ואת האספסוף יש לחנך דרך האסיפה, דרך קירוב, התוועדות וכינוס:
"ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתייצבו שם עמך… ונשאו אתך במשא העם".
"ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם".
(בהעלותך תשסט)
