גזרתו של הקב"ה בעקבות חטא המרגלים על שהות של ארבעים שנה במדבר מביאה בעקבותיה משבר קשה על דור יוצאי מצרים שלמעשה מסיים תפקידו. מה הם הכלים שהתורה נותנת להתמודדות עם משבר כזה? חלקה השני של הפרשה כולל קובץ של מצוות שלכאורה רובן לא שייכות לספר במדבר. עצם הפתיחה "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם", לכאורה נראית צינית, הרי עתה נגזר עליהם לא להיכנס לארץ? הרמב"ן משיב "..ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו (בניהם) ויירשו אותה". ה' מלמד את ישראל לא להביט רק על כאן ועכשיו, ומציב לפניהם משימה גדולה של חינוך הבנים להגיע ולנחול את הארץ. בהמשך – דיני נסכים- לכאורה מקום מוזר הרי דיני קרבנות הם בויקרא? מדוע בכלל צריך נסכים כתוספת לקורבן, ומדוע החובה להוסיפם היא רק בא"י ולא במדבר? מסביר הרש"ר הירש "לא הנפש לבדה היא לה' ותורתו אלא גם .. כל יסודות הקיום הרווחה והאושר- גם אלה הם רק לה' ותורתו". הנסכים מדגישים כי עבודת ה' אינה חד-מימדית, רק בנפש השכלית, אלא בכל צד מצדדי המציאות כולל צומח ודומם (ולכן נותנים אותם כסולת שמן ויין ולא במצב הטבעי הראשוני). מצב זה מתאים לראייה הכוללת המתאימה לחיים הטבעיים בארץ ישראל, הדורשת הקדשת הכול: חי, צומח ודומם במסגרת הקרבן. לעומת המצב הניסי במדבר היוצר ראייה חד- צדדית לאדם כלפי אלוקיו (בדרך הנס בלבד). רעיון זה מתקשר להסברו של "שפת אמת" לחטא המרגלים שפחדו כי המאמץ המיוחד בתיקון הארץ יגבה מהם ירידה מהרמה הרוחנית הקיימת במדבר ולכן הם שכנעו את העם לא להיכנס. אך מה שהם לא הבינו כי המיוחד בא"י עליה נאמר " עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ" כי החיים בה מורכבים, רב-מימדיים כמופע האלוקי בעולמנו שהוא מורכב ואין-סופי. מצוות הפרשת חלה הבאה לאחר-מכן מגלמת רעיון דומה. האדם החי במדבר, בעולם שכולו ניסים אלוקיים עלול לזלזל בתרומת האדם לעולמו, עצם החיוב להפריש חלה מן העיסה משמעותו שלא רק התוצר הטבעי האלוקי כמות שהוא, ניתן לקדשו, אלא אף את השכלול הנוצר ע"י האדם כמו עיסת בצק ניתן לקדש. לאחר הפרשת החלה דנה התורה בענייני שגגה אשר ע"פ הספרי "בעבודה זרה הכתוב מדבר". מדוע כאן? מסביר הרמב"ן "ונכנסה כאן בעבור שהם מרו דבר השם ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה" מילים אלו שוות ערך לעבודה זרה. התורה מפרטת דיני שגגת העדה, שגגת היחיד וזדון היחיד. אך לא דנה בדיני זדון העדה. מסביר ר' אליעזר בספרי "בא הכתוב לעשות זדון הצבור כשגגה" כי ציבור לעולם אינו מזיד, הוא יכול להיסחף כעדר אחרי מנהיגות רשעה אשר תיענש אך הציבור תמיד יחשב כשוגג, ולכן יש תקווה לשיקומו. בסיום- מצות ציצית, השקולה כנגד כל המצוות כהסבר שבמנחות " ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד", מדוע יש להזכיר את כל המסלול הארוך של ים ורקיע ולא בקיצור כי התכלת דומה לכסא הכבוד? המיוחד בים ובשמיים שהצבע הכחול נראה רק במבט כללי, אך כשבודקים כמות קטנה של מים או אויר הם שקופים. המסר ברור שכאשר מתרגלים לבחון את המציאות רק בפרטיה, לא ניתן להגיע למהות התכלית. לסיכום האדם נדרש לראיה מורכבת וכוללת- כמסר מהמצוות נסכים, חלה וציצית ולא להתמקד רק על הפרטים, וכך יוכל לצאת ממשבר לצמיחה.
(שלח תשסט)
דרכה של תורה להתמודדות עם משבר
השארת תגובה