ההלכה במציאות רפואית משתנה

השבת אנו פותחים את ספר במדבר, "וידבר ד' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר" (במדבר פרק א' פס' א' ). המהר"ל מפראג בהתייחסו לנתינת התורה דווקא במדבר אומר כי התורה ניתנה במכוון במקום המבטא ריחוק גמור מהתלות בחומרי ובחולף, הרחק מציביליזציה, מקום בו שולטים איתני הטבע במלוא עוצמתם ומפגישים את האדם יותר מכל עם האינסופי (תפארת ישראל פרק כ"ו).
חז"ל נתנו למדבר משקל ומקום של כבוד וכנראה שלא בחינם. האדם המודרני רוצה לחוש משמעותיות, מייחל לשינוי, לחיים של עומק, בעוד הסביבה הטכנולוגית המלאכותית, מטייחת משמעות זו. סדנת המדבר הקדומה אליה יצא העם היהודי עניינה לא ניקוי ראש, לא שבירת השגרה, ולא ריחוק מהציביליזציה לשעה "מפני מה ניתנה תורה במדבר סיני? ללמדך שאם אין אדם מבקר (מפקיר) עצמו כמדבר אינו זוכה לדברי תורה. מה המדבר אין לו סוף כך היא התורה אין לה סוף… וכשם שאין לה סוף אין למתן שכרה סוף…" (פסיקתא דרב כהנא, בחודש השלישי, י"ב כ').
מאז נתינת התורה ועד היום, למציאות משתנה השלכות, הן על המרחב האישי והן על המרחב הציבורי. נושאים כדוגמת פיקוח נפש, תרומת איברים, קביעת רגע המוות, הפריה חוץ גופית, הנדסה גנטית ושיבוט, מחד גיסא, וצורת שלטון, מערכת המשפט, שאלת הגיור, עגינות ומעמד האישה, מאידך גיסא, הן רק מקצת מאותם תחומים בהם חלו תמורות.
הרמב"ם בפרק הדן בפיקוח נפש, קובע כללים בהלכה ראשונה נאמר: "ספק נפשות דוחה את השבת" (הל' שבת פ"ב ה"א). בהלכה נוספת הוא חוזר על כלל זה ומוסיף עליו – "שספק נפשות דוחה את השבת ואפילו לזה שאין חזקתו חי" (שם הל' ט"ו) ושוב חזר וסיכם באופן שונה בהלכה נוספת "מצוה לצאת בשבת להצילן בכל דבר שיכול להצילן" (שם הל' כ"ד). הכלל הראשון מוסב על מקרה שאין הסכנה ודאית, ויתכן שגם בלא חילול שבת לא יסתכן. עם כל זה מחללים את השבת. איך ניתן להכיר אם יש כאן אפילו ספק סכנה? "על פי רופא אומן של אותו מקום" (שם הל' א'). אין לך אלא רופא של מקומך ושעתך.
הכלל השני מוסב על מקרה שהסכנה ודאית אבל החיים הם בספק. המדובר הוא על עובר במעי אמו שהאם מתה ויתכן שהעובר אינו עוד חי, ואף יתכן שאפילו נוציאהו לא נדע איך להחזיקו בחיים, כי כל חיותו אינה אלא חיות מסופקת. מכל מקום מחללים שבת. בין זה ובין זה – שני הכללים כאחד – אמורים באופן שיש אפשרות לעשות משהו למנוע את הסכנה או לתרום לחיזוק כוחו וחיותו של המסוכן. אבל אם אין לאל ידינו לעשות כלום אין כאן עוד מצוה וקל וחומר שאין לחלל שבת.
כאן מקומו של הכלל השלישי המדבר על ספינה המטורפת בים וכיוצא בזה – אם יש דבר שיכול להציל מצווה לצאת ולהציל, אבל אם אינו יכול אפילו להגיע לשם למה יצא? מעתה הגע בעצמך, לפנים – ראה רחוק מן החוף ספינה המטורפת בים, ואין לו סירה להגיע לשם ואף אינו יודע לשחות במים, וגם אינו יכול להתריע עליה שיבואו אחרים לעזרתה כי אין יישוב אחר שיוכל להגיע לשם בעוד מועד – הרי הוא פטור מלפעול. אבל כיום שיש טלפון, אפילו אם הוא בפינה נידחת אינו נפטר עד שיזעיק עזרה על ידי הטלפון. הוא הדין בחולה שאפסו סיכוייו ומוטל כמת, אולם בהתקדם המדע מתגלים תרופות חדשות המועילות להחזיר החיות, נמצא שעתה יש יכולת להציל, וממילא חייבין להציל. ואפילו אין יכולת להציל, אם רק ניתן להבחין בחיות מועטת, הרי לפנינו ספק חיות, הכלל השלישי המהווה סיום של הלכות אלה, מגלה כי היכולת היא עניין של מציאות, והמציאות משתנה לפי המקום, הזמן והידע.
התורה ניתנה לכל דור לפי יכולתו, ובענייני פיקוח נפש- הואיל והיכולת משתנה ומתווספת, אף המצווה מתרחבת. (עיין הרב פרופ' נחום רבינוביץ, תחומין ח', עמ' 435, הערכה מדעית כיסוד לפסיקת הלכה, וכן בספרו של הרב יצחק שילת, רפואה, הלכה וכוונות התורה, בהקדמה, עמ' 14-17).
(במדבר תשעח)