הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)לקראת סוף הפרשה מובא פסוק כמוס וחידתי: " עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן". פרשני הפשט סברו, שכוונת הפסוק היא שתאורי הכיבוש של הערים והב או יהב והעיר סופה כתובים בספר מלחמות ה'. היו שפירשו, שיש כאן תיאור מליצי שכיבוש העיר והב נעשה בסופה ובסערה (רמב"ן). אולם חז"ל דרשו פסוק זה כהדרכה למחלוקת המתרחשת בעת לימוד תורה. לימוד בחברותא מתאפיין בוויכוח, ומשכך עלול לימודה של תורה להביא לפגיעה ביחסים שבין הצדדים. וכך נאמר (קדושין ל ע"ב):
"אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה, אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ".
גם במחלוקת בין ידידים קרובים, אפילו אב עם בנו ורב עם תלמידו, עלולים להגיע לשנאה. גם כשאין כוונה או רצון להתנצח, אלא רק להגיע לאמיתות הדברים, עלולות רגשות להשתלט על השיח. הדרשן מבקש לקבוע שחייב לבוא רגע הפיוס והם יסיימו את הוויכוח מתוך ידידות. הרב קוק זצ"ל, שנאלץ להתמודד במחלוקות קשות וסבוכות עם רבנים שלא הסכימו להשקפתו, הזהיר מתוצאות שליליות שעלולות להיגרם מוויכוח:
" לעולם לא נכון לשכוח, כי בכל מלחמה ממלחמות הדעות, אחרי שהתסיסה עוברת, מוצאים המבקרים בכל הצדדים גם אורות וגם צללים … ואם שאנחנו מתאמצים ללחום בעד אותם הדברים הקרובים לרוחנו, צריכים אנו שלא להיות מכורים בידי רגשותינו, ולדעת תמיד שגם לרגשות ההפוכות משלנו, יש מקום רחב בעולם … ורעיון זה אף על פי שלא ימנע אותנו, מלהילחם על הקדוש האמת והיקר לנו, אבל ימנע אותנו מליפול ברשת הקטנות הזילותא והקפדנות… אם בכל ההזדמנות אשר תגיע לידך, תשפיע להניח את הרוחות, ולהרים את רגשי הכבוד, בסביבה הבאה בחוגך, כיאות לבעלי יושר ובעלי בינה…" (אגרות הראיה שיד)
כאמור, הסכנות הללו מתרחשות גם בתוך המרחב הבית-מדרשי, מקום ששואף לאמיתה של תורה וגם בתוך המשפחה בין הורים לילדיהם ובוודאי שהדברים נכונים במרחב הציבורי. על כולם לקבל על עצמם, שלאחר המחלוקת, גם כאשר אין הסכמה, להניח בצד את הדברים האישיים וההתלהמות, ולהשאיר על כנה את המחלוקת עד אשר תוכרע מעשית.
(חוקת תשפ)
