הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)אחד ממשפטי ההתרסה הזכורים היטב מפרשת קרח הוא הביטוי שיצא מפיהם של דתן ואבירם, שסירבו להיענות לדרישת משה רבינו להתייצב בפניו.
טענתם כלפיו באה לידי ביטוי בנאום מסודר (במדבר טז, יב-יד): "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה".
כלומר, הסירוב שלהם נובע משתי בעיות מרכזיות במנהיגותו של משה. האחת – יציאת מצרים היתה כלי להמתה המונית של עם ישראל במדבר. השניה – משה לא מצליח להעלות את ישראל מהמדבר לארץ המובטחת (ולהנחיל אותה כראוי לעם). בהקשר זה יש לבחון את משמעות הביטוי המחוצף שבסוף הדברים: "העיני האנשים ההם תנקר". רש"י מפרש שהם מדברים על עצמם בגוף שלישי רבים, כאומרים: "אין לך יכולת לכפות עלינו דבר". גם רשב"ם מפרש באופן דומה, אך מרחיב עוד יותר ומסביר שלאחר שהציגו את האבסורד, כביכול, במנהיגותו של משה, הם מתריסים בפניו שלא יוכל לנקר את עיניהם, ולכן הם ממילא יבחינו בחוסר יכולתו (או רצונו) לגאול את העם כראוי (בדומה לזה פירש ראב"ע, אם כי הוא הסביר שהם לא דיברו על עצמם כי פחדו מ"עין הרע", או מחשש אחר).
אולם, כאן המקום להעיר על פירוש מופלא שמופיע בפירוש הירושלמי על אתר. בתרגמו את המלים הקשות הללו כותב התרגום: "הַעֵינֵיהוֹן דְגוּבְרַיָא הָאִינוּן דִבְאַרְעָא הַהִיא תְּסַנְוַור וּתְנַצֵחַ יַתְהוֹן? לָא נֵיסוֹק לְתַמָן". כלומר, הם מתריסים בפני משה, כיצד אתה חושב שתצליח להוריש לישראל את הארץ? האם תעוור את עיני אויבינו, ותגרום להם להפסיד באורח נס כזה או אחר? לפיכך, הם קובעים, לא נעלה אחריך. כלומר, יש כאן ערעור חמור על יכולתו של משה להוביל את העם לנצחון על הארץ.
פירוש זה מציג את דברי דתן ואבירם באור קשה מאוד. שכן, דבר אחד הוא להתריס כלפי משה האיש, אך מה שהם עושים כאן זהו בעצם נסיון להחיות מחדש את חטא המרגלים, החטא שבגינו כבר נגזרו על עם ישראל ארבעים שנות גלות ארוכות ומיותרות. ביטויי הבלע שלהם עלולים להוביל לעיכוב חמור נוסף בתהליך הגאולה של ישראל ממצרים, שכן הם שבים ומפקפקים בירושת הארץ.
מסורת מעניינת נוספת מובאת בבעל הטורים על אתר. הלה מביא את הערת המסורה, לפיה המילה "העיני" מופיעה פעמיים במקרא. האחת אצלנו, והשניה בפסוק "העיני בשר לך" (איוב י, ד), המתייחס לקב"ה. ומכאן: "מלמד שדתן ואבירם הטיחו דברים כלפי מעלה אלא ששינה הכתוב עליהם". הכתוב לא רצה לכתוב את כל הבליהם המרושעים, הגם שבאמצעות רמיזת המסורה נחשף הסוד שהם התריסו כלפי מעלה, ופקפקו בכוחו של הקב"ה להושיע את ישראל ולצפות בחטאיהם שלהם.
מכל מקום למדנו דבר חשוב ביותר, והוא שההתרסה כנגד מנהיג האומה הנבחר מאת ה' כמוה בהתרסה בפני הקב"ה בעצמו, ופקפוק ביכולתו לגאול את ישראל. חומרת המעשה של דתן ואבירם איננה בעצם הביקורת, שמותר לה להשמע (ואולי אף חיוני שתישמע) הבעיה היא בנימת הדברים, ובמגמה הנסתרת שלהם.
במעטה של קריאה חברתית צודקת ביקשו בעצם חבר המרעים הזה לטרפד כל יכולת מנהיגותית ממשה רבינו, ולמעשה להדיחו בחייו. יוזמה מרושעת זו איננה אלא חתירה תחת המינוי הא-להי של משה ושל אהרן, וממילא היא כפירה בנוכחות ה' בקרב עם ישראל. לכן אירונית עד מאוד טענתם של קרח ועדתו: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ". הרי כל העדה קדושים ובתוכם ה' בין השאר, ובעיקר, בזכות משה עצמו, שהביא את העם למדרגה הרוחנית הנשגבת של מתן תורה, קידש אותם ורומם אותם. הנסיון הנואל להדיח את משה ממנהיגותו, תוך כדי התעלמות מהאופן שבו בחר הקב"ה להנהיג את עמו ישראל, יש בה משום אמירה קשה על חוסר ההבנה הבסיסי של תפקידו של מנהיג ישראל.
מנהיג אמיתי הוא זה שלא מדבר רק אל העם, בשפה שלו, לפי הצרכים הפופולאריים שלו, ומתעלם מהצרכים החינוכיים והמהותיים שלו, מהחזון העמוק שלו. מנהיג אמיתי מרומם את העם למקום שלא היה בו קודם, למחוז של חשיבה אחרת, של דבקות ורוממות רוח אחרת.
לכן טענותיהם השטחיות והפופולאריות של קרח ועדתו אינן אלא רוח שטות. הם יורדים אל המון העם, ולא מרוממים אותו אליו.
אולם, מנהיג גם צריך להזהר מלהיוותר תקוע באהלו, מנותק מסביבתו ומשפתהּ. לסביבה תפקיד חיוני בריכוך עמדותיו של המנהיג, ובחשיפתן לביקורת ציבורית רחבה. כל מנהיג צריך לתת דין וחשבון בפני הציבור על מעשיו, כי הוא פועל מכח ולמען הריבון האמיתי – העם.
ובפרפראזה על דברי הבלע של שני הרשעים, נגיד אנחנו: "נעלה ונעלה".
(קרח תשסט)
