הבלען הבראשיתי

בפרשת השבוע, קרח, דתן, אבירם ואון מערערים על מנהיגותם של משה ואהרון, ומבקשים לעצמם חלק בשררה. כשהמתקוממים באים אל משה, הם אינם מביאים שום נימוק עקרוני לערעור על מנהיגותם של משה ואהרון, אלא מייחסים למשה את ה"הסתבכות" שלהם במדבר – "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר" (שם, ט"ז, י"ג), ו'פורקים עליו' את תסכולם, "אך לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו" (שם, י"ד). משה מתריע מפני מה שעתיד להתחרש: "ויאמר משה… ואם בריאה יברא ד' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ד'"(שם, כ"ח-ל'). עונשו החריג והטרגי של קרח, המתבצע בפומביות ופרסום גדול, מלמדנו על כך שטעות גדולה ומסוכנת טעה קרח: "וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ…" (שם, ט"ז, כ"ח-ל'). "וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם, כי אמרו פן תבלענו הארץ" (שם, ט"ז, ל"א-ל"ד). ואם לא די בהלם האדמה הפותחת את פיה: "ואש יצאה מאת ד' ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת (שם, ט"ז, ל"ה).

משה נוהג הפעם בצורה שונה מהותית מהתנהגותו הקבועה. מה קרה כאן שדרש במלוא החומרה את מיצוי הדין? הקשה רבינו בחיי: "אבל יש לשאול ולתמוה תימה גדול בעניין פרשה זאת… משה שהיה רועה נאמן שהתפלל על ישראל כמה פעמים על כמה עבירות שעשו כעניין מעשה העגל וחטא המרגלים וזולתם, איך לא התפלל עליהם בכאן ואיך לא היה מחזיר אותן למוטב? " (רבנו בחיי על הפרשה). נראה שהתשובה טמונה בדברי משה עצמו: "בזאת תדעון כי ד' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי. אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם – לא ד' שלחני". שונה חטא זה מן החטאים הקודמים. חטא העגל וכמו גם חטא המרגלים היו חטאים נקודתיים. הם לא ערערו על עצם האמונה בא-לוקים או בתורתו, אפילו לא בעובדה שמשה הוא שליחו של הא-ל. ואילו כאן, ביטא קורח במחלוקתו את הערעור על המהות עצמה, על הבסיס עליו נשענת התורה. נראה שלכך כיוונה המשנה: "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות פ"ה י"ז). מחלוקות כמו אלו בין הלל ושמאי אין כוונתן אלא לחקר האמת, כאשר שני הצדדים מכירים בערך העליון של תורת ישראל, ואין ברצונם אלא לברר איך בדיוק יש לקיים אותה. לעומת זאת, כוונת קרח ועדתו הייתה "בקשת השררה ואהבת הניצוח" (רע"ב).

הפה הוא הפתח שדרכו יצורים חיים קולטים מזון או מים. בו מתחיל תהליך עיכול המזון. בפה גם ממומש חוש הטעם והוא משתתף גם בנשימה ובהפקת קולות, כולל דיבור.

באבות דרבי נתן מובא "האדם הוא עולם קטן, העולם הוא אדם גדול, ומה שיש בזה יש בזה" (פרק ל"א). דברים אלו נשענים על רעיון המופיע במשנה ולפיה "כל המציל אדם אחד כאילו הציל עולם מלא" (סנהדרין פ"ד). על כך מובא באבות דר' נתן: "יצר באדם כל מה שברא בעולמו… ברא רוח באדם – זה חוטמו של אדם…רקיעים בעולם, רקיעים באדם – זה לשונו של אדם". העולם נברא על ידי דיבור שמורכב מאותיות – "בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות ה', א'). האותיות הן "כלי היצירה" ומעין הדי.אן.איי של העולם (ילקוט שמעוני בראשית א'). האות פ"ה משמעותה פה – מוצא הדיבור, והאות עי"ן משמעותה עין – איבר הראיה. שינוי בסדר האותיות מורה על חורבן. על המרגלים שהוזכרו בפרשה הקודמת מובא "אמר רבא אמר רבי יוחנן, בשביל מה הקדים פ"ה לעי"ן בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם" (סנהדרין ק"ד ע"ב). המרגלים הוציאו בפיהם את דיבת הארץ רעה והציגו נתונים שהם לא ראו בעיניהם. הם הקדימו את הפה לעין– איבר הראיה. מי שמקדים פה לעין, יוצר לעצמו מערכת מציאות דמיונית, שלא נבדקה על ידי העין. זה אומר שהוא ניגש אל כל העניין עם דעות קדומות, ועוד לפני שהוא בחן ועיין בנושא על כל צדדיו, הוא כבר החליט מה תהיה המסקנה שלו. על קרח שאלו חז"ל: "וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו…" (מובא ברש"י). כשפותחים את הפה מבלי לבחון את המציאות כראוי, בולען נפער באופן פתאומי בקרקע ובולע את הכל.

(קרח תשפ"א)