ד"ר יצחק קניגסברגקרתה, פירוש הדבר שלא נקטתי בכל האמצעים כדי למנעה. לפעמים שני הנהגים המעורבים בתאונה אשמים במידה שווה, לפעמים האחד אשם יותר מהשני, ולפעמים האשמה מיוחסת כמעט כולה לאחד הצדדים, ואשמתו של השני מתבטאת, באי נקיטת כל האמצעים כדי למנוע אותה.
פרשני המקרא מתמקדים בחלקם של קרח ועדתו, דתן ואבירם ובני ישראל, במחלוקת שפרצה. מן הראוי לבדוק את חלקו של משה, האם הוא נקט בכל האמצעים כדי למנוע את פריצתה.
עם ישראל שיצא ממצרים, היה מרכב מפסיפס רב גווני של קבוצות אנשים, שבכל אחת מהם היו מוקדי כוח, שפעלו לקידום שאיפותיהם. מוקדי כוח אלה, היוו את התשתית למרידות ולתלונות, שאפיינו את התנהלות עם ישראל במדבר. אף קבוצה לא ניהלה מחלוקת לשם שמים. הם הסוו את כוונותיהם בדברי תורה, ואת מעשיהם כפעילות לצורכי הציבור: "כל העם כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' "(במדבר טז',ג'). מדרשי האגדה מוסיפים על דברי המקרא, ומראים כיצד הצליח קרח לצרף אליו, תוך הטחת ביקורת במשה ואהרן, את נשיאי העדה, קראי מועד ואנשי שם. בין המורדים במחלוקת קרח ועדתו, היו קבוצות בעלי אינטרסים מנוגדים. לדוגמא, דתן ואבירם משבט ראובן, כעסו על בחירת שבט לוי, ממנו בא קרח, לעסוק במלאכת הקודש. לצורך המרידה, קבוצות אלה חברו יחדיו נגד משה ואהרן.
מוקד כוח נוסף היה האספסוף – הערב רב (רש"י), שעלה עם בני ישראל ממצרים. הם הסיתו את בני ישראל נגד משה: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר" (שם יא',ד')
הם רצו בעצם לחזור למצרים, אך עטפו את דרישתם באריזה של מצוקת מזון.
משה לא נקט בכל האמצעים, לאתר את מוקדי הכוח בעם ולנטרל אותם, על ידי האצלת סמכויות ומתן תפקידים מתאימים, למנהיגי מוקדי כוח אלה. זהו חלקו של משה, לפריצת מחלוקת קרח ושאר המרידות במדבר, ואולי זה מה שהביא עליו בעקיפין את העונש: "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא. על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל"(דברים לב',נא'-נב').
נשאלת השאלה: מדוע לא הצליח משה לאתר את מוקדי הכוח בעם ?
תכונותיו של משה, מעמדו בקרב העם, והתנהלותו כמנהיג, היו בעוכריו. הם לא תרמו למעורבותו בחיי היום יום של העם, ולעמידה על הלך הרוח שבו, כדי לבחון מקרוב, היכן נמצאים מוקדי הכוח המתסיסים את העם.
במעמד הסנה הבוער, משה סירב לקבל על עצמו את השליחות ואת ההנהגה, וביקש מהקב"ה :"שלח נא ביד תשלח", מכיוון שהוא הרגיש מנותק מהסבל והגזירות שעברו על עם ישראל במצרים. בהיותו נסיך שגדל בבית פרעה, הוא לא הרגיש מחובר למנטאליות שלהם.
לאחר חטא העגל, משה קבע את אוהלו הרחק מחוץ למחנה, מנותק מהעם, וכל מי שביקש את משה, צריך היה לבוא אליו אל האוהל שמחוץ למחנה. לאחר שמשה ירד מההר, ושני לוחות הברית השניים בידיו, קרן עור פניו. בני ישראל חששו לגשת אליו, עד שהוא קרא להם. הם ראו בו דמות רוחנית, רחוק מתככים פוליטיים זולים, ולא העירו את תשומת לבו למהלכים שהמורדים רקחו כנגדו.
משה היה ריכוזי בתפקודו כמנהיג. יתרו הוכיחו על כך:"מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב".
הוא ביקש ממנו לבזר סמכויות:"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם". משה אמנם שמע בקול חותנו, אך כיון שהוא מצא בעם רק
אנשי חיל:"ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם ושפטו את העם בכל עת את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפוטו הם"(שמות יח',כא'-כו'), ללא התכונות החשובות האחרות הדרושות לשופט ולמנהיג, סביר להניח, שחלק גדול מהנושאים הקשורים לניהול העם במדבר, היו בחזקת "הדבר הקשה", ומשה היה זה שהחליט עליהם. חלק קטן מהנושאים היו בחזקת "הדבר הקטן", והנשיאים, אנשי השם והשופטים, דנו בהם. זה יכול להסביר את תסכולם של נשיאי העדה, קראי מועד ואנשי השם, שחברו אל קרח במרד נגד משה.
משה לא ביקש כבוד. עליו נאמר:"והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב',ג'). הוא ביקש להביא את בני ישראל להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. כשאלדד ומידד התנבאו במחנה, ויהושע ביקש לכלוא אותם, אמר משה:"המקנה אתה לי מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" (שם יא',כט'). משה ראה, שבעודו מבקש להעלות את העם לרמה של נביאים ברוחניות, המנהיגים המורדים מבקשים לנתב את העם, להנאות גשמיות של אכילה (קברות התאוה), של הוללות (בשיטים,) ורדיפה אחרי הכבוד (קרח). נקל להבין ללבו של משה, שלא רצה לחלוק עם מנהיגים אלה את ניהול העם במדבר.
סיבות אלה הביאו לכך, שמשה רבנו, סנגורם של ישראל, שטובת העם עמדה לנגד עיניו, לא נתן את דעתו לפעילות מוקדי הכוח המתסיסים והמורדים, ובכך הוא לא נקט בכל האמצעים למנוע את פריצת המחלוקות והמרידות נגדו.
(קרח תשסט)
