ד"ר יצחק קניגסברג"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כה',יא'-יג'). אחרי כל התשבחות והברכות, שהקב"ה הרעיף על פנחס, כגיבור לאומי, חז"ל גימדו את מעשיו, והסתייגו מפעולותיו: "כתיב וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן .מה ראה ?ראה את המעשה ונזכר להלכה: הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן, תני שלא ברצון חכמים ופינחס שלא ברצון חכמים .אמר רבי יודה בר פזי ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" וגו' (ירושלמי ,סנהדרין דף כז טור ב /ה"ז). מה פסול מצאו חז"ל במעשה
פנחס, שאפילו את יחס הקב"ה אליו, הם קיבלו בערבון מוגבל ?
חז"ל האמונים על קיום מערכת חוקים ומשפטים, בבחינת ייקוב הדין את ההר, חששו מהפיכת הקנאות לאידיאל , כתחליף למערכת משפט מסודרת. מכאן ועד לאנרכיה שלטונית, הדרך קצרה. לפי חז"ל, חכמי דור המדבר שהיו נוכחים במעמד הריגת זימרי בן סלוא וכזבי בת צור, ביקשו לנדות את פנחס, ורק התערבות רוח הקודש מנעה את הנידוי.
במהלך המרד הגדול בתקופת בית שני, חז"ל חזו במאורעות האנרכיה, כאשר הקנאים שלטו בירושלים הנצורה: "כשבא אספסיינוס קיסר להחריב את ירושלים בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא (מחסני מזון) באש. אמר להם כלבא שבוע מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את כל הטוב ההוא באש". (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ו ).
ההגבלות שהטילו חז"ל על הקנאי ועל מעשיו, כמשתקף בהלכה, צמצמו עד למינימום הכרחי את השימוש בהליך זה.
לקנאי מותר להרוג רק בשעת מעשה הבעילה, כשזה נעשה בפרהסיא, וכאשר אין הוא נוטל רשות מסמכות שיפוטית מוסמכת. מעשיו נובעים מקנאה לה', בלא כל נימה של אינטרס אישי. "ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר ואת האשה אל קבתה, אבל אם פירש אין הורגין אותו, ואם הרגו נהרג עליו, ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להרגו, אין מורין לו, ואע"פ שהוא בשעת מעשה, ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי, כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו ". ( רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יב' הלכה ה' )
פנחס עמד בכל המגבלות: זימרי בעל את המדינית לעיני כל עדת בני ישראל. פנחס לקח רומח בידו, ללא נטילת רשות ממשה או מבית דינו. הקב"ה מעיד, שפנחס קינא את קנאת ה', ללא מניעים אישיים.
התייחסות הקב"ה לפעולתו של פנחס, באה ללמדנו, שחברה זקוקה, במקרים חריגים, לפעולות שאינן עולות בקנה אחד עם ערכים של משפט ושלטון החוק . יש מקרים, שבהם אין לחוק מענה ואין למשפט פתרון. לסדקים הללו נכנסים הקנאים. משה רבנו ידע כיצד לטפל בנצמדים לבעל פעור על פי החוק :"ויאמר משה אל שופטי ישראל הירגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" (במדבר כה',ה') , אך כאשר זימרי קירב את המדינית לעיני כל ישראל, רפו ידיו : "אמרו לו, משה, זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך" (רש"י). פנחס הבין שידי משה השופט כבולות, ואין לו מענה למצב שנוצר, ובמחנה ישראל החלה המגפה . הוא שם את נפשו בכפו ופעל מחוץ למסגרת החוק, בידיעה ברורה שהוא עלול לשלם על כך. פנחס קומם עליו את שבט שמעון בהריגת נשיאו. חכמי הדור שביקשו לנדותו יכלו להעמידו לדין על מעשיו. הקב"ה בעצמו בא להגן עליו: "הנני נותן לו את בריתי שלום" – לאיש אין זכות לפגוע בו פיזית ומשפטית. דברי ה' מעידים על כך, שגם האיזון הנפשי הושב לו. פנחס היה נכדו של אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום, רודף שלום , ומשים שלום בין הבריות. תכונה זאת שבודאי עברה בגנים לנכדו, נפגעה בעקבות פעולת ההריגה. בברית השלום שהקב"ה הבטיח לו, הושבה התכונה על כנה.
חברה הבנויה על אדני חוק ומשפט, חייבת להכיר בעובדה, שבכדי להגן על עצמה ועל ערכיה, היא זקוקה לקנאים, ברמה שחז"ל קבעו במסגרת שלא על דעת חכמים. האויבים של חברה זאת, הופכים במעשיהם הנפשעים, את המשפט למספח, אך אין זה מונע מהם מלהשתמש בחוקי החברה המתוקנת, שנגדה הם פועלים, וכן בחוקים הבינלאומיים (שאינם נהוגים אצלם), לדרוש את זכויותיהם.
חיילי צה"ל, המסתערבים וכוחות הבטחון האחרים, נאלצים לבצע פעולות, המוגדרות "תחום אפור" מבחינה משפטית. במקרים רבים הדרגים השולחים, מנערים חוצנם ואינם נוטלים אחריות למעשי שלוחיהם. חיילים אלה הם הפנחסים של העידן המודרני, המצילים במעשיהם את עם ישראל מידי מרצחיהם. חבל מאד, שעליהם אין מי שיכריז: הנני נותן להם את בריתי שלום, כדי להצדיק את מעשיהם, ולהציל אותם מרוע לב מקטרגיהם.
(פנחס תשסט)
