כאשר דבר ה' מתגלה אלינו, ניתן לראות קולות, אבן יכולה לשמוע, ואתון יכולה לדבר
מלך רשע, מכשף מכושף ואתון מדברת, הופכים את פרשת בלק לחגיגה של מיסתורין, וממילא גם של פרשנות.
והרי כיצד יכולה אתון לדבר?
מסתבר שאתון לא באמת יכולה לדבר, או לכל הפחות: האתונות שאנחנו מכירים לא יכולות לדבר. האתון של בלעם היא מקרה יוצא דופן, בריאה אחת ויחידה:
"וזה אחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות… ופתיחת פי האתון שקיללה את הרשע…" (מדרש תנאים לדברים, לג).
עיון קצר בפסוקים יגלה לנו שהאתון לא קיללה את בלעם, אלא רק קבלה בפניו על חוסר הצדק שבהכאתו אותה, ועל כפיות הטובה שלו.
ועם זאת, בוודאי ש'קללות' הוא נושא מרכזי בפרשה, שהלא לשם כך נשכר בלעם לכתחילה.
"ויפתח ה' את פי האתון – להודיעו שהפה ולשון ברשותו שאם בקש לקלל פיו ברשותו…" (תנחומא בלק).
בפתיחת פי האתון יש משום קללה לבלעם, שממאן להאזין לדבר ה', לאתון, ולמלאך, המבקשים כולם ללמד אותו מידי מי קיבל את כוחותיו, וברשות מי נמצא פיו שלו.
כאן נוכל גם ללמוד דבר נוסף על שאלת האתון המדברת, ושונה במהותו מן המדרש הראשון שהבאנו:
ואולי השאלה היא לא איך יכול להיות שאתון מדברת, אלא איך יכול להיות שאדם מדבר? איך יכול להיות שאדם מתנבא?
והלא כבר למשה, גדול נביאי האמת, אמר הקב"ה: "מי ישים פה לאדם, או מי ישום אלם או חרש או פיקח או עור, הלא אנוכי ה': ועתה לך ואנוכי אהיה עם פיך, והוריתיך אתר תדבר" (שמות ד יא-יב)
וכמה דומים הדברים, להבדיל, לדברי ה' אל בלעם, או לדברי בלעם כפי שהוא עצמו מסביר אותם: "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה"; "הלא את אשר ישים ה' בפי אתו אשמר לדבר".
בפרפרזה על דברי ר' חנינא בן דוסא לבתו, ניתן לומר כי מי שאמר לאדם וידבר, הוא יאמר לאתון ותדבר.
מדרש שמואל ט, ד, לוקח אותנו למקום אחר: "בר קפרא אמר: עשה הקב"ה את שאינו נראה נראה, ואת שאינו שומע שומע, ואת שאינו מדבר מדבר, את שאינו נראה נראה…: 'וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים' (שמות כ), את שאינו שומע שומע: 'הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה כי היא שמעה את כל (דברי) [אמרי] ה" (יהושע כד), ואת שאינו מדבר מדבר: 'ויפתח ה' את פי האתון' וגו'" (במדבר כב).
המציאות מדברת אלינו ביותר מחוש אחד: כאשר דבר ה' מתגלה אלינו, ניתן לראות קולות, אבן יכולה לשמוע, ואתון יכולה לדבר. אלו אנחנו שצריכים להיות פתוחים לראות, לשמוע, לדבר ולהבין.
(בלק תשפ"א)