משה רבנו ורעייתו

בים הפרטים שבמקרא, נחבאים לעתים פסוקים שבדרך כלל הדעת אינה ניתנת אליהם. כזהו למשל, פסוק אחד שכלול ברשימה הארוכה של משפחות נוחלי הארץ. לאחר תיאור משפחות השבטים השונים, על פני כ-45 פסוקים, בא תיאור נוסף של "פקודי הלוי". במסגרתו, חורג לפתע הכתוב ממנהגו, ומזכיר לא רק את ה"אבות", ראשי המשפחות, אלא גם את הנשים שעמם: "אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי: מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי, מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי, מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי, מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי, מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי, וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם. וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם, וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם" (במדבר כו, נח-נט).
כבמקומות אחרים במקרא, גם כאן הנשים אינן נושאות, לכאורה, את עצמן, אלא רק טפלות לגברים: "אשת עמרם", "ותלד לעמרם", "בת לוי". "האמא של משה, אהרן ומרים". 'בתו של', 'אשתו של', 'אחותו של'.
אמה של יוכבד, "אשר ילדה אותה", אפילו אינה נזכרת בשמה ונותרת באלמוניותה, כרוב הנשים הנזכרות הן במקרא הן בספרות חז"ל. סגנון זה חלחל גם לחברות שונות בימינו, השולחות הזמנה לשמחה בשם "פלוני ורעייתו", או מעלימות לא רק את דמות הנשים אלא אפילו את שמן מדפי העיתונים, שמא אזכור שמן לבדו יהא בו כדי לפגוע בצניעותן (לפי נוסחם, ראוי היה הפסוק להתנסח אחרת: "עמרם ורעייתו ילדו את…").
כדרכם, האדירו חכמים בדבריהם את דמותה של יוכבד, עד שאמרו עליה שנקרא שמה יוכבד לפי "שהיו פניה דומים לזיו הכבוד" , ונעשה לה מעשה נס שילדה בגיל 130, לאחר שחזרו ו"נולדו בה סימני נערות, נתעדן הבשר, נתפשטו הקמטים וחזר יופייה למקומו". ומכל מקום, דמותה של יוכבד נותרה עלומה למדי, ופרט לאזכורים בודדים, הריהי, כשאר נשות המקרא, דמות "נוכחת-נפקדת".
עד כדי כך נעלם-נאלם קולן של נשות המקרא, שלעתים קרובות, למרות תפקידן המרכזי בסיפור המאורעות הן נדחקות לשולי שוליו. כך, אצל יוכבד ומרים, שחז"ל זיהו אותן עם "שפרה ופועה", נשים אמיצות ומלאות תושייה, שסיכנו נפשן על מנת להציל את העם היהודי מגזרת השמדה; כך אצל ציפורה שמלה את ערלת בני משה והצילה אותם מכיליון; וכך אצל אשת מנוח (שהרב ברויאר המנוח היה מכנה את אישהּ, על דרך האירוניה: "בעלה של אשת מנוח"…), שתופסת מקום מרכזי בסיפור לידת שמשון, אך שמה נותר עלום, משל הייתה בת בלי שם.
מקצת הפרשנים עמדו על הזרות שבהזכרת שמה של יוכבד בפרשתנו. כך, למשל, פירש האבן עזרא: "הזכיר שם יוכבד בעבור כבוד בניה, ולא הזכיר שם יולדתה [=על אף שהזכיר שם אביה….] דרך קצרה".
בימים אלה, מתכנסות אלפי נשים בירושלים, לכנסים השנתיים של "קולך" ו"בניין שלם". שני כינוסים, שרב השוני בין אלפי משתתפותיהם, תכניהם ומגוון הנושאים שיידונו בהם. ועם זאת, אין ספק שמדובר במהפכה עצומה שמתחוללת לנגד עינינו, גם אם נוטים לתארה כתהליך אבולוציוני ולא רבולוציוני.
בתוך זמן קצר ביותר, כעשור שָנים או שְניים, חלה מהפכה רבתי בעולמה של יהדות ומקום האישה בחייה הרוחניים. נשים לומדות ומלמדות תורה ופעילות בבית הכנסת ובקהילה. עשרות מדרשות תורניות לנשים צצות כפטריות אחר הגשם, טוענות רבניות (או בשמן, ה"מכובס", טוענות בית דין) ו"יועצות הלכה" היו זה כבר לחזון נפרץ, ואליהן מצטרפות באחרונה "משגיחות כשרות" (או מפקחות כשרות); מאמרים תורניים ברמה גבוהה – בהלכה, אגדה ומחשבה – נכתבים על ידי נשים, ועוד היד נטויה. קשה להעריך עד היכן תגיע מהפכה זו, שאנו מצויים בעיצומה. כרגיל וכצפוי, יש לא מעט מתנגדים, המבקשים לחבל בה ולעצור את גלגליה. אך דומה שהשערים כבר נפתחו, והמרכבה יצאה לדרכה, ורק ימים יגידו האם תעצור והיכן.
בניסוחה הקצרצר והמאופק, מזכירה לנו שוב פרשת השבוע, למי שהייתה דרושה לו תזכורת, שאם פעם אמרו שמאחרי כל גבר מצליח עומדת אישה, ומאחרי (ולפעמים, גם מלפניו) כל מנהיג בישראל עומדת "יידישע מאמע", הצופה לדעת "מה יֵעָשה לו", דואגת ומטפלת, מכוונת ומדריכה את דרכו, הרי שבימינו לעתים הנשים הולכות כחלוץ לפני המחנה.
ביטוי למהפכה שאנו מצויים בעיצומה, ניתן במסיבת סיום מסכת של הדף היומי, שנערכה באחת היישובים, על ידי לומדות השיעור, שכבר הספיקו לסיים בצוותא שני סדרים, ועוד ידן נטויה. בנה של אחת המשתתפות הקבועות, שנולד לתוך "המהפכה הנשית", ולא הכיר מציאות אחרת, נכח במסיבה. בסיומה, ניגש לאמו שאמרה בהתרגשות את ה'הדרן', ושאל: "אמא, גם לאבא יש חגיגה כמו זו?". וכל המוסיף – אך יגרע.
(פנחס תשסט