הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' (במדבר ל,ב)
פתיחתה של פרשת מטות אינה שגרתית, שכן בדרך כלל מתואר הציווי האלוקי לפני מסירת הדברים לעם על ידי משה. וכך מעיר הרשב"ם בתחילת הפרשה:
נשאלתי לפי הפשט היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן? שלא נאמר למעלה וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידר וגו', והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה?
הרשב"ם מציע לקשר בין הפסוק, הפותח את פרשתנו לבין הפסוקים החותמים את פרשה פנחס:
אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (במדבר (כט,לט – ל,א)
פרשת הקורבנות חותמת את פרשת פנחס. פרשה זו פותחת בציווי אלוקי מפורש, שדורש הבאת קורבנות במהלך המועדים והחגים. לאחר סקירה מפורטת של קורבנות החובה פונה משה אל העם להביא את כל הנדרים והנדבות. אמנם מדובר בנדרים ונדבות, שאינן תלויים בזמן או במועד אבל עדיין חלה חובה, שלא לאחר את הבאתן זמן רב לאחר הנדר – 'כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹקֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא' וקבעו חז"ל שלושה רגלים מעת קבלת הנדר. לכן בימים שכל ישראל מביאים קורבנות חובה ועולים לירושלים ניתנת להם הזדמנות לפרוע את החוב ולהביא למקדש נדרים ונדבות. לפי הסברו של הרשב"ם, פרשת מטות היא המשך ישיר של סוף פרשת פנחס, פרשת הקורבנות והנדרים. הפסוק הראשון אינו פותח סוגיה חדשה ולכן הפרשה אינה פותחת בציווי אלוקי מפורש היא המשך לציווי האלוקי, שפתח את פרשת הקורבנות. מכאן ואילך סוקרת התורה את פרשת הנדרים ועוסקת גם בנדרים שאינן קשורים לקורבנות.
אולם ניתן להבחין בשוני סגנוני בפסוק הפתיחה: 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל'. לדעת רוב הפרשנים משה פונה תחילה לנשיאים לראשי המטות על מנת, שילמדו לאחר מכן את בני ישראל. פרשה זו נאמרה תחילה לדיינים, שהם המופקדים להתיר את הנדרים ולכן הם צריכים ללמוד את ההלכות לעומק ולאחר מכן למסור אותן לעם. לכן מעדיף משה לפנות לעם ישראל באמצעות מנהיגיו. יתירה על כך, מתן סמכות לראשי המטות בהתרת הנדר מציב אותם במרכז ההשפעה על חיי אדם מישראל. על מנת לאשר, לחייב או להתיר את הנדר מחויבים ראשי העם להטות אוזן קשבת לעולמו האינטימי של האדם הנודר. בעתות משבר ומצוקה , פונים אנשים רבים לדיינים ומפקידים בידיהם פרטים אינטימיים מחייהם האישיים. הדיינים פועלים לפי שקול דעת רחב כלשונה של המשנה במסכת חגיגה (א,ח): 'היתר נדרים פורחין באוויר ואין להם על מה שיסמוכו'. כלומר, ההלכות הקשורות בהתרת נדרים אין להן בסיס מפורש בתורה. ניתן שקול דעת נרחב לחכם המתיר את הנדרים מתוך שימוש בכלים של מסורת הפסיקה.
מסר אקטואלי ושונה ניתן ללמוד מדרשתו של רבי אהרון מטשרנוביל על הפסוק: 'להורות שעל 'ראשי המטות' להטות תמיד אוזן קשבת לבני ישראל, להאזין מה מדברים אודותם בקרב העם'. לדבריו, חובה גדולה מוטלת על המנהיג להיות קשוב לצאן מרעיתו, ולהרגיש את תחושותיו.
מכאן, לדעתי ברור מדוע דוקא פרשת נדרים זכתה לפתיחה מיוחדת, שבה משה פונה לראשי המטות ולאחר מכן לבני ישראל. היסוד של פרשת נדרים היא החובה, שמוטלת על האדם לקיים את הנדר, ולציית באופן מוחלט לנדר שנדר ולהבטחה שהבטיח. עמוד התווך של פרשת נדרים הוא הצו 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה'. היינו אם נדרת התחייבת ועליך לקיים הכל עד הפרט האחרון. מנהיג צריך לראות בהבטחותיו מעין 'נדר' דבור שאסור לחללו. בדרך כלל, שורשו של התסכול הציבורי הוא באי קיום ההבטחות. מנהיג חייב לממש את הבטחותיו ולפחות להתנצל בשעה שאינו מסוגל לכך. כאשר המנהיגים (ראשי המטות) אינם עומדים בדבורם אל לנו לצפות מהעם, שיעמוד בדבורו ויקיים את נדרו. פרשת נדרים היא פתיחה למלחמת מדין והיא מדגישה, שהתנאי לניצחון הוא במנהיגות ישרה, היודעת לעמוד בדבורה. מנהיגות שמקריבה את עצמה למען העם ואינה מסתפקת רק בקורבנות חובה, אלא מקריבה גם נדרים ונדבות מתוך יושר ואמינות.
השפעה זו מחלחלת אף למנהיגים אחרים – ההורים. כל אדם, שמקים משפחה הוא 'מנהיג'. קיום הבטחות שייך גם למגזר המשפחתי, שבו נוטים הורים להבטיח לילדיהם הבטחות, שיקבלו מתנות כאשר יעמדו באתגרים שהוצבו להם. זהירות מיוחדת נדרשת בקיום ההבטחות וכפי שאומרת הגמרא בסוכה מו ע"ב: 'ואמר רבי זירא לא לימא איניש לינוקא דיהבנא לך מידי, ולא יהיב ליה'. [פירוש: לא יאמר אדם לתינוק (ילד) אתן לך מתנה ולא נותן לו, שבזה הוא מלמד את הילד לשקר שנאמר "למדו לשונם דבר שקר"]. סמכותם של ההורים נפגמת וכוח השפעתם בעתיד הולך וקטן.
לכן אמר החכם מכל אדם: 'טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם' אבל אם נדרת תעמוד בדבורך. הפסוק שפותח את פרשתנו מלמד אותנו, שאמת צומחת מראשי המטות ומחלחלת לבני ישראל. האמת היא ערך חינוכי, שמונחל לילדים מתוך דוגמא אישית של ההורים היודעים לעמוד בדבורם.
(מטות מסעי תשסט)
