איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורהמקרא, משנה, תלמוד, תוספת, הגדה – ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, כלן נאמרו למשה בסיני. ויקרא רבה כ"ב, א.
זה עתה חגגנו את חג מתן תורה, ורבים מאיתנו הניחו שהם חגגו את היום שבו ניתנה התורה כולה. הבנה זו מושפעת מדברי חכמים, כדרשתנו, שמהם לכאורה עולה שבהר סיני קיבלנו לא רק את לוחות הברית (כפי שמופיע בפשט הפסוקים), אלא גם את התורה שבעל-פה וממילא גם את כל חלקי התורה שבכתב, הכוללים גם את המצוות והתיאורים של האירועים שאירעו הרבה אחרי מעמד הר סיני.
הקושי המרכזי בתפיסה זו, היא שהתורה עצמה מעידה על כך שחלק מהציוויים האלוקיים שבה ניתנו במקומות אחרים ובזמנים המאוחרים למעמד הר סיני: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א', א); "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ (שם ט"ז, א); "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר" (במדבר ל"ג, נ) ועוד.
אמנם ניתן לטעון כי ציוויים אלוקיים אלו הם חזרה על ציוויים שכבר נאמרו למשה בהר סיני, וכעת רק נשנו ונשלשו (ראה בעניין זה מחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל בחגיגה ו ע"ב), אך על גישה זו קשה מהתיאור המופיע בפרשתנו לפיו משה ביקש מהטמאים שרצו להקריב את הפסח "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם" (במדבר ט', ח), שממנו עולה שמשה לא ידע מה דינם. הפרשיה כולה מתוארכת בצורה מפורשת ל"שָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן" (שם, א) ולכן ברור שמדובר בזמן שלאחר מעמד הר סיני, ולכן נראה שלכל הפחות הציווי האלוקי על מצוות פסח שני, לא נאמר למשה בהר סיני (ניתן לנסות לתרץ בכיוון של 'נשתכחה הלכה ממשה' – אך לא נראה שאלו פשוטם של הכתובים).
בנוגע לעונשו של המקושש נאמר בצורה ברורה "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר – כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שם ט"ו, לד). רק לאחר מכן מתפרש הציווי האלוקי לפיו עונש המוות על חילול שבת הוא סקילה (שם, לה). גם בפרשת בנות צלופחד ביקש משה להקריב את משפטן לפני ה', בכדי לדעת מה דינן (שם כ"ז, ה), ואז קבע ה' את צדקתן של בנות צלופחד (שם ז-יא). פרשית המקלל (ויקרא כ"ד י-כג) היא דוגמה נוספת לכך שמשה היה זקוק להדרכה אלוקית, ושדינו של המקלל לא היה ידוע למשה מראש.
מעבר לארבעת המקרים הללו, ההנחה שכל התורה כולה ניתנה לעם ישראל כבר במעמד הר סיני, קשה גם משום שלילת יכולת בחירתם. קשה עד מאוד להניח שישראל קראו מראש בתורה על חטא המרגלים ועונשו, ובכל זאת חטאו בהם – כפי שנקרא בפרשה הבאה. משונה עד מאוד להניח שמשה קרא בתורה מראש על חטאו במי מריבה (במדבר כ', ז-יג) ועדיין חטא בו ואף נענש עליו.
אך מעבר לקשיים אלה, עולה השאלה מהי עמדתם של חז"ל באשר לדרך ולזמן שבה נכתבה התורה. הגמרא במסכת גיטין ס ע"א, מביאה מחלוקת בעניין דרך וזמן כתיבת התורה: "אמר ר' יוחנן משום רבי בנאה: תורה – מגילה מגילה ניתנה… ר' שמעון בן לקיש אומר: תורה – חתומה ניתנה".
רש"י מסביר את שתי הדעות: 'מגילה מגילה ניתנה – כשנאמרה פרשה למשה [במהלך כל הארבעים שנה] היה כותבה, ולבסוף מ' שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן. חתומה ניתנה – לא נכתבה עד סוף ארבעים לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן, והנאמרות לו בשנה ראשונה ושניה היו סדורות לו על-פה, עד שכתבן' (רש"י, גיטין ס ע"א).
הרמב"ן מבאר שלפי הדעה שהתורה ניתנה מגילות מגילות, משה 'ברדתו מן ההר כתב מתחלת התורה עד סוף ספור המשכן, וגמר התורה כתב בסוף שנת הארבעים… אבל לדברי האומר תורה חתומה נתנה, נכתב הכל בשנת הארבעים, כשנצטווה "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (דברים ל"א, יט) וצוה "לקוח את ספר התורה הזה…" (שם, כו)' (הרמב"ן, הקדמה לספר בראשית).
מה היחס בין שתי הדעות המצויות בחז"ל, מהן עולה שציוויי התורה ניתנו במהלך כל ארבעים השנים שהיו ישראל במדבר (והמחלוקת היא האם נכתבו מיד עם נתינתם – או שהכל נכתב בבת-אחת בסוף ארבעים השנים), לבין דרשתנו שממנה לכאורה משמע שהכל ניתן כבר בהר סיני?
אפשרות אחת היא שמדובר בדעות חלוקות. לפי הבנה זו, בניגוד לדעת ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, ובניגוד לעולה מפשט המקראות, דרשתנו סוברת שגם החלקים שבמפורש נאמרו במקומות ובתקופות מאוחרות למעמד הר סיני – בעצם נאמרו קודם לכן בהר סיני (וראה שיטת רש"י בראש פרשת בהר).
האפשרות השניה היא שיש להבין את המונח 'סיני' שבדרשות אלו, לא כציון מקום גיאוגרפי, אלא כסמל להשראת שכינה ולהתגלות אלוקית. אין כל ספק שהביטוי 'סיני' במשנה הראשונה בפרקי אבות, "משה קיבל תורה מסיני", איננו מתייחס ל'סיני' כאל מקום גיאוגרפי (אחרת היה צריך לומר 'בסיני' ולא 'מסיני') אלא כאל כינוי המסמל את מקורה האלוקי של התורה.
אם נקרא כך את דרשתנו ומקבילותיה, הרי שכוונת חז"ל היא ללמדנו שגם התורה שבעל פה, על החלקים ההלכתיים והאגדיים שבה – ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, אינם יצירה אנושית גרידא, אלא תולדה של ההתגלות האלוקית למשה, וקיימת בהם – ברמה זו או אחרת – השפעה אלוקית ישירה. ברם, נראה שתהיה זו טעות להבינם כמתייחסים לשאלה באיזה מקום פיזי ובאיזו תקופה, ארעה אותה התגלות אלוקית.
(בהעלותך תשסח)
