הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)שבר הענן וכמות הגשם שירדה ביום ירושלים בעיר הקודש היו נושאי השיחה המיוחדים ביום ירושלים השנה. הרצון לפענח את המגמה האלוקית ומתן הפשר ל"מבול" שירד, אתגרו את המייחלים לראות ביד ד' הפועלת במציאות, ובשל כך נאמרו דברים רבים סביב סוגיה זו. לפנינו הזדמנות עצומה לברר בכלל את יכולתנו לקרוא במציאות את יד ד' ואת המגמה האלוקית, ולהבין את הדיבור האלוקי דרך המציאות. דווקא החפץ העצום הזה נתקל בקושי העצום שדבר ד' יקר בימים אלה ואין חזון נפרץ. עדיין לא זכינו בחידוש הנבואה, ובתוכנו לא חיים אלה שתפקידם הוא להסיר את הלוט מעל פני המציאות, ולבאר לנו את טיבה. בשל כך, מדובר באתגר גדול המחייב זהירות שלא לגייס את המאורעות כדי להצדיק את עצמנו. העובדה כי רבים ראו בגשם הפתאומי הוכחה למה שהם סברו קודם לכן, והוכיחו באות המיוחד הזה מן השמיים כי ריבונו של עולם מסכים דווקא עימם, מעלה את החשד כי לא פרשנות אמיתית למסר האלוקי יש כאן כי אם מניפולציה המגייסת את תופעות הטבע כדי לטובת הפרשן עצמו, ומה שלא הצליחו לעשות דבריו מכוח עצמם וההיגיון שבהם, מתבקש שבר הענן לעשות מכוח התעלומה שבקיומו.
כיצד אפוא מגשרים בין הניסיון האמיתי והכן להבין דבר מה בתוך המציאות ובין הזהירות שלא לשעבד את המציאות לדברים אותם חשבנו קודם לכן? ראשית חכמה היא ללכת על קצות האצבעות, ללמד לשוננו לומר איני יודע, ואולי, ושמא, ובענווה גדולה, ולא להתגאות כאילו דבר ד' נגלה אלינו. שנית, וזה החידוש העיקרי: לבסס בראש ובראשונה את קריאת דבר ד' על המציאות הטבעית, ולראות אותו בטבע הבריאה. השינויים המוזרים במזג האוויר נובעים מכריתת יערות הגשם בברזיל, מהחור הגדל והולך באוזון, משימוש גובר והולך במזהמים ובעוד עניינים הקשורים בכך. אין האדם המאמין מנתק עצמו מן הטבע, וגילוי אלוקים הגדול ביותר הוא מכוחו. לפיכך, המסקנה הראשונה שצריכה להיות מכך עולה מתוך הטבע עצמו – הכרעה עמוקה להצטרף לשומרים על עולמו של הקב"ה, להשתמש פחות בדלקים מזהמים, להימנע מתרסיסים הפוגעים באוזון ועוד ועוד. הקריאה הגדולה ביותר אינה הנס שמחוץ לטבע אלא זה הבוקע ועולה מתוכו. יראת השמיים מתחילה בקומות התשתית של המציאות, ובתביעה שאנו תובעים מעצמנו ולא פותחים בהוכחת צדקת דרכנו. זו משמעותה העמוקה ביותר של הענווה.
שלישית, אנו מחפשים בדברי חכמים תופעות דומות. כאן כמובן יש צורך בזהירות יתר ובעדינות וברגישות גדולים יותר, כיוון שבדרך כלל הטענות מופנות אל ה"אחר", ואילו התחושה היא כי אנו צדיקים. דברים דומים על ירידת גשמים נאמרו במשנה בסוכה, כאשר היא עוסקת בפרשנות של ירידת גשמים בסוכה, וקובעת כי הדבר דומה לעבד שבא למזוג קיתון לרבו ושפך לו על פניו. הדמיון נראה כה חד, עד שניתן לשער כי אולי יש קשר בין הדברים, וריבונו של עולם לא קיבל את מנחת ירושלים שלנו. מובן כי אנו צריכים לשאול את עצמנו מפני מה לא התקבלה ירושלים, ושוב להיזהר מהאשמת ה"אחר". באופן טבעי, צריך לבחון את אחריותנו לכך שיום ירושלים לא הפך ליום כלל ישראלי, שלא הצלחנו עדיין לקשר את עם ישראל כולו לעיר הקודש, שלא מצאנו את הדרך להפוך את ירושלים למרכז הרוחני ממנו שואבים בימינו את העוצמות הרוחניות הגדולות, ועוד עניינים שאנו עצמנו יכולים להבין במה עדיין לא מלאנו את חובותינו. במקביל, ובשל ההבנה העמוקה כי הגשם הוא תופעה שאינה נוגעת בנו בלבד, מובן שאנו צריכים לדבר על אחריותה של המדינה בה אנו שותפים להפיכת ירושלים למרכז האנרגיה הגדולה ממנו אנו שואבים את עוצמתנו. כך אנו צועדים אט אט בניסיון להעניק פשר לתופעות הטבע השלוחות על ידי ריבונו של עולם ולהופכן למנוע של תיקון, עד שנראה את עם ד' כולו נביאים.
בהעלותך תשסז
