הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)הקהיית הלב מפני כאב היא סכנה עצמית גדולה. הקביעה שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה אינה אומרת חס ושלום שהברכה על המאורעות זהה. כשטוב לנו אנו מברכים – הטוב והמטיב, ומבטאים בכך את תחושתנו הטובה לאור האירוע הזה, ומתוך כך את מקורו הא-לוהי; כשרע לנו אנו מברכים דיין האמת, ומבטאים בכך את תחושתנו שכואב לנו מאוד, ואין הייסורים ושכרם חביבים עלינו כלל וכלל, ומתוך כך מבטאים את אמונתנו העזה שריבונו של עולם עושה דברים באמת, "להגיד כי ישר ד' צורי ולא עוולתה בו". בכך מלמדת אותנו ההלכה לא להתכחש לכאב הנורא כשבא אסון עלינו. במקום בו הורים קוברים ילדים, שהוא לא כסדרו של עולם שבו ילדים קוברים הורים – אנחנו כואבים כאב גדול. במאבק שלנו על חיינו, על ארץ ישראל ויישובה, על קיום שגרת החיים והופעתם המיוחדת, מתרחשים מאורעות קשים: חיילים שנופלים על משמרתם, אירועי טרור שמטרתם לפגוע דווקא באלה שאינם חלק ממעגל הלחימה ולהחליש אותנו, ועוד אין ספור מצבים – ובכל אלה יהיה לא נכון להתעלם ולהדחיק את הכאב. את היסוד הזה למדנו בנסיבות אחרות גם מאברהם אבינו עליו השלום, כשהוא התאבל על אשתו המיוחדת – שרה אמנו – שביחד היו שותפים בהיענות לצו הא-לוהי ולניסיונות החיים שעברו, וכשהיא נפטרה הוא בא לחברון לספוד לשרה ולבכותה.
ברם, אברהם אבינו גם לימד אותנו, וכך גם יעקב אבינו, וגם ההלכה – שהכאב אינו משתק, ואינו משבית את עולמנו. מיד לאחר קבורת שרה נפתח המשא ומתן עם תושבי חברון ועפרון, עם הביזיונות שגם היו כרוכים בו, ובסופו של דבר זכה אברהם אבינו למערת המכפלה. גם יעקב אבינו, שמאן להתנחם על יוסף, לא סיים את חייו בשברון הגדול, כי אם ניהל מתוך כך את חיי המשפחה. ההלכה עצמה מבטאת זאת – בשלב הראשון של האבל, באנינות, היא פוטרת את האדם מכל מצוות העשה, ולמעשה מחייבת אותו לשקוע באבלו, ובסערת הנפש של מה ששבר את תבנית עולמו. ומתוך כך ההלכה מכוונת לשבת שבעה ולעכל את מה שהתרחש, לספוד ולבכות; ומתוך כך שלושים; ולאחר מכן קובעת ההלכה שלא יהיה נכון לאדם לשקוע באבלו המתמיד. זוהי תנועה שיש בה הרבה יותר מאשר לוח זמנים הלכתי: זוהי תנועה רוחנית הקוראת לנו לקיים את הציווי הגדול של התורה, המקופל בשמה של פרשת השבוע שלנו: "ויחי".
הטלטלה העזה לכיוונים המנוגדים – לאבל ולצמיחה, לבכי ולעשייה, לכאב ולהתנערות – היא לב קיומו של האדם, שיש בכוחו לכונן תנועות סותרות, שאינן מבטלות זו את זו, אלא באות לידי ביטוי מתמיד. אל נא נאטום את לבנו מהכאב, ואל נא ניפול ברשתו ונתחפר בו; אל נא נתרגל חס ושלום למחיר הדמים של קיומנו בארץ, ואל נא נערער את שיקול דעתנו ואת ההתמקדות בדרכי הניצחון שארוכות הן ומפותלות.
(ויחי תשע"ט)
