אוצר בית דין

לקראת השביעית הקרבה ובאה, אנו רגילים לשמוע כמה וכמה ביטויים, שפשרם אינו תמיד ברור. היתר מכירה, אוצר בית דין, לאוקומי ולאברויי, ביעור, תוספת שביעית, ועוד ועוד. אי הכרה של המושגים הללו עשוי לתת תמונה בלתי בהירה של השמיטה, ומכאן גם לפגוע בהכנות אליה, ובקיום אופטימלי של מצוותיה. לפיכך, חשוב לתת מושג בהיר של מושגים אלה, ולאפשר פרספקטיבה רחבה וממצה של מצווה גדולה זו.
אחד הפתרונות ההלכתיים המוצלחים ביותר שניתנו במהלך הדורות לבעיית המחסור בתוצרת חקלאית שעלול להיווצר בשנת השמיטה, הוא אוצר בית הדין. ביטוי זה, שמקורו בתוספתא, מלמד שלבית הדין, שאנו רגילים לשמוע על אודותיו בהקשרים של ממון ואיסור, יש גם אחריות חברתית על הכלל, ולא רק סמכויות אכיפה על הפרט, או בוררות בין נצים.
המתבונן במשנה של מסכת שביעית, ובשאר מקורות חז"ל הנוגעים בשמיטה, מוצא על פי רוב את דיני התורה וחז"ל בשמיטה, הנושאים אופי איסורי. קרי, אלו פעולות אסורות מן התורה ומדברי חכמים, ואלו פעולות הותרו, ומהי סיבת ההיתר. אולם, בתוספתא (ח,א), שהיא חיבור חיצוני ונספח למשנה (תוספתא=תוספת), אנו מוצאים מקור חשוב לא רק לדינים המיוחדים של השמיטה, כי אם על החיים של הקהילה אל מול אתגר השמיטה. תחילה פותחת התוספתא בתקנה שנשמעת כאילו נגזרה ממניפסט קומוניסטי:
"בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות בתוך ידו – נוטלין אותן ממנו, ונותן לו מהן מזון שלש סעודות, והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר".
כלומר, בית הדין מפקיע את הבעלות הפרטית על פירות השמיטה, אך חש מחויבות לתזונתו הבסיסית של כל פרט. אין לגיטימציה לנכסים פרטיים החורגים משיעור של מזון אדם ליממה. אולם, בהמשך מפתחת התוספתא את התקנה עוד יותר, ומתארת לא רק סנקציות נגד אישים שהשתלטו על כמות גדולה של פירות, כי אם נהלים לטיפול שוטף ביבולי השמיטה:
"הגיע זמן תאנים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין אותן, ועושין אותן דבילה, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר.
הגיע זמן ענבים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, בוצרין אותן, ודורכין אותן בגת, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר.
הגיע זמן זתים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, ומוסקין אותן, ועוטנין אותן בית הבד, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו".
כלומר, בית הדין, מתוך ההכרה באחריותם לפרנסתם ולחייהם של כל בני העיר, נוטלים לעצמם סמכויות המנוגדות, לכאורה, לחלוטין לדיני התורה. שהרי, בפרשת בהר שנינו (ויקרא כה,ד-ה):
"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ".
התורה אוסרת את הקצירה ואת הבצירה, ומהם נאסרו גם כל מיני הקטיף התעשייתיים. ואילו כאן, בית הדין שוכר פועלים, ומבצע את כל פעולות הקטיף לכתחילה, ללא כל שינוי והסתייגות. מהו מקור הסמכות של בית הדין? נראה שהסוד טמון בביטוי: "אוצר שבעיר". בית הדין אינם בוצרים את הענבים לעצמם. הם חששו שאם נעניק לכל אחד ואחד מבני העיר את ההיתר לגשת לשדה הקרוב וליטול לעצמו פירות, עלול להיווצר מצב שהחלשים מקרב בני העיר, ואלה שאין להם יכולת לקטוף (גרים רחוק מהפרדס או מהשדה, נכים וקשישים, וכדומה), לא יזכו בחלק שווה מהיבול, ולמעשה – ירעבו ללחם. בשנה רגילה החשש קיים קצת פחות, שכן אז ניתן לרכוש בשוק פירות וירקות ללא בעיה, וגם אם כספם של הללו דל, ידאג בית דין למצוא להם קצבה ולהטילה על בני העיר. אולם בשמיטה השוק ריק מפירות, שהרי המסחר בפירות שביעית נאסר! לפיכך, מתוך רצון לדאוג לרווחתם של כל בני העיר, נטלו לעצמם בית דין את הסמכות הבלעדית לטפל ביבולי האילנות. זאת מכח הסמכות הצבורית שהוענקה להם, להיות פטרוני הציבור כולו, ללא יוצא מן הכלל. במלים פשוטות – מתוך דאגה לשוליים שבחברה מפקיע בית דין מהחברה כולה את הסמכות ליטול מפירות ההפקר (כמובן שלפועלים, שבאופן טבעי הם חקלאים הבקיאים בעבודת הללו, ניתנת קצבה על עבודתם מאת בית הדין, וכך ניתן לסדר לחלקאים משכורת קבועה בשמיטה, על עבודות להוצאת הפירות ושיווקם, ולא על העבודות האסורות).
הרמב"ן הביא את הדברים בפירושו לתורה (ויקרא כה,ז), וביאר שהנימוק הבסיסי להתערבותם של בית הדין שונה במקצת ממה שביארנו:
"…ועשו להם תקנות מדבריהם, בראשונה היו בית דין עושין אוצר בכל עיר ועיר, מתחילת יציאת הפירות היו נוטלין אותם מיד מביאיהן, ומכניסין אותן לאוצר, וכשיבא זמן לקיטת כל אותו המין … ב"ד שוכרים פועלים, ובוצרין ומוסקין, ולוקטים כל אותו המין… כדרך שאר השנים, ונותנים לאוצר שלהן.. וכל זו התקנה והטורח של ב"ד, מפני חשד שלא יבאו לעכבם, או לעשות מהם סחורה".
כלומר, התקנה נועדה לחסום את הרמאים, שיחפצו לעשות סחורה בפירות ההפקר, ועל ידי כך לפגוע בזכותם של כל בני העיר בפירות. בשביל שלא ישתלטו גורמים פרטיים על נכסי האומה, שהוענקו לה מדין תורה, ממנה בית דין את עצמו לסמכות, שתפקידה לאכוף את הבעלות הקולקטיבית על פירות השביעית.
המעיין יראה שתקנת אוצר בית דין בתוספתא אינה עוסקת בכל הליכי הגידול של היובל, כי אם רק בקטיף שלו, כפי שהדגיש רמב"ן. אולם, העירו הפוסקים שאין בדיוק זה בכדי לאסור את כל שאר העבודות. אלא התוספתא ציינה רק את הפעולות המעשיות שנועדו לספק תצרוכת חקלאית טריה. אולם, ישנם מקומות שבהם היבול עצמו לא גדל כראוי ללא פעולות הכרחיות בשדה. מדוע תיאסר על בית הדין פעולה ממין כזה, אם גם תכליתה הוא לוודא יבולים חקלאיים ראויים לכל האוכלוסיה? כך כתב הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל, בהקדמה לספר "בצאת השנה" (מובא אצל הרב זאב ויטמן, לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל):
"יש כאן הכרח להרחיב את הדין של שלוחי בית דין… גם על העיבודים, ולהשתמש בזה גם כלפי הבעלים עצמם…", וראה שם בהמשך גם נימת הסתייגות קלה, אם כי הכרה בפתרון מערכתי כזה, שיאפשר אספקה סדירה של יבול ראוי.
אמנם, התקנה של אוצר בית דין, חרף העובדה שהיא קדומה ביותר, לא התקבלה על ידי כל הפוסקים. הבעיה המרכזית היא שהרמב"ם לא הביא תקנה זו להלכה, אף שהכיר היטב את התוספתא למסכת שביעית. אשר על כן, אחד מגדולי פרשניו, הרדב"ז (רבנו דוד בן זמרא, מחשובי רבני מצרים, ובאחרית ימיו בעיה"ק צפת) מעיר שהרמב"ם כלל הנראה דחה תוספתא זו מן ההלכה (ראה הלכות שמיטה ויובל ז,ג). בדרך זו דרך גם הגאון הרב יוסף קאפח (הובאו דבריו בפירושו לרמב"ם, כמו גם בספר משנת השמיטה שהוציאו תלמידיו). אולם, פוסקים רבים ראו באוצר בית הדין פתרון ראוי לבעיות ההלכתיות והחברתיות שמזמנת לנו השמיטה, שעדיף על פני ההסתמכות על היתר המכירה (אם כי יש מצבים להם רק היתר המכירה נותן מענה, ולא כאן המקום להאריך בסוגיה).
נקודה נוספת שחשוב לעמוד עליה, שהיא מהגורמים שהשפיעו על כמה מגדולי התורה שלא להסתמך על אוצר בית הדין, היא העובדה שהפירות הגדלים בהסדר זה קדושים בקדושת שביעית לכל דבר וענין. כלומר, אין להשתמש בהם לצורך שאינו אכילה גרידא, ואף אין להשליך את הפרי לפח האשפה, ובכך לבזות את קדושת השביעית שחלה על הפירות. האופן הנכון והראוי לשימוש בפירות אלו הוא לאכלם (ויש באכילתם מעלה רוחנית גבוהה, כך העירו מרבותינו הראשונים והאחרונים), או להשתמש בהם לצורך אכילה, ולהשליך רק את הקליפות, ללא הפרי. אולם, אם הקליפה אינה נקייה, ועליה שרידי פרי, יש להתקין בבית "פח שמיטה", ובו יושמו השרידים הללו, עד אשר ייפסדו מאכילה. הא ותו לא. לפיכך נדמה שהיראה מהפירות הקדושים קצת מופלגת, אם כי חששם היה שהציבור שאינו שומר תורה ומצוות עלול להכשל בפירות אלה. אחת התקנות לבעיה זו היא צירוף פיתקה ובה הוראות הלכתיות ברורות ופשוטות לפירות הנמכרים בקדושת שביעית, באמצעות האוצר.
אמנם, הפתרון הקלאסי, לכאורה, לבעיית עבודות הקרקע בשמיטה הוא רכישת יבולים מגויים שגודלו מחוץ לגבולות ארץ ישראל (אם הנכרי מגדל את היבול בארץ יש מחלוקת פוסקים האם בסמכותו להפקיע את קדושת הארץ והשביעית מהפריות, ולא כאן המקום להאריך, שכן נגענו בסוגיה זו בעבר). אולם, רכישה כזו מפספסת שתי מטרות חשובות מצד עצמן, האחת היא ההוראה הא-להית שאכילת פירות השביעית היא מעלה גדולה, ושהארץ ניתנה בשביעת לשם אכילת פירותיה (ראה גם בפרשיית השמיטה בפרשת משפטים, וגם בפרשת בהר). נקודה נוספת, חשובה לא פחות, היא שמצאנו כבר אצל התוספתא דאגה לחלשים בחברה, ומכוחה רצון למצוא מוצא הלכתי לאכילת יבולי הארץ. האם בדורנו החקלאים, שללא אוצר בית דין לא יקבלו כלל שכר על עבודתם בשנה זו, אינם בכלל החלשים והנדכאים? מדוע לא לדאוג להם, ולאפשר להם לעבוד בכבוד, כשליחינו ושליחי בית דין בעבודות מינמליות שנועדו לאפשר לארץ להוציא את פירותיה?
כל זאת כאשר הרכישה של הפירות מנכרים אינה נעשית מאויבים מושבעים של עם ישראל, שמצהירים השכם והערב על רצונם לכלותנו מעל האדמה. כל עיסקה כלכלית עימם מעניקה לגיטימציה לאחיזתם המרושעת והנפשעת בארץ (גם אם מחוץ לגבולות ירושת עולי מצרים), ומפרנסת את אויבי האומה, פשוטו כמשמעו.
ונסיים בדברי התורה המפורשים, ברורים ומאירים כנתינתם (ויקרא כה,יט): "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ".
בהעלותך תשסז