כוונת הלב של החקלאי

פרשתנו פותחת במצוות שביתת הארץ, שכוללת ארבע מלאכות מהתורה – זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. מאז ומעולם היה קשה לשמור שמיטה וכתוצאה מכך נבנתה ספרות פסיקה שלמה ביחס ל"חשודים על השביעית". נתמקד בסיפור תלמודי, שממחיש את החשדנות שהיתה נוכחת במהלך שנת השמיטה. הגמרא במסכת סנהדרין (כו ע"א)  מספרת על ריש לקיש, שביקש להצטרף לרבי חייא בר זרנוקי ולרבי שמעון בן יהוצדק, שהלכו לעבר את השנה באסיה. תוך כדי הליכתם ראו אדם אחד שזומר את הכרם.  אמר ריש לקיש:  איש זה "כהן וזומר" בשביעית. אמרו לו: ואולי הוא זומר את העצים לעקל, דהיינו, לצורך בית הבד ולא כדי לתקן את הכרם, וזמירה כזו מותרת?! אמר להם ריש לקיש: "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות". דהיינו, רק ליבו של האדם הזומר את הכרם בשנת שמיטה יודע את האמת, אם הוא עושה זאת כי הוא צריך את זמורות הגפן לייצור 'עקל' – סל נצרים המשמש לכבישת הזיתים בבית הבד שזו פעולה מותרת, או שהוא רוצה לטייב ולהשביח את הגפן, שזו פעולה אסורה בשמיטה. המחלוקת שבין ריש לקיש לשני החכמים טמונה בפרשנות שהם נותנים למציאות: ריש לקיש ממהר לחשוד באדם שזומר, שנראה לכאורה שהוא מתקן את כרמו, ולעומתו חכמים מחפשים את לימוד הזכות, ומוצאים פרשנות אחרת  למעשיו.

אנו נמצאים בפתחה של שנת השמיטה, ומן הסתם תעלה מחלוקת, שהיא לגיטימית, ביחס לתוקפו ההלכתי של היתר המכירה. דרושה זהירות רבה בהבעת עמדה ביחס לחקלאים המעטים שעוד מצויים בתוכנו. החקלאים נמצאים בהתמודדות מורכבת וקשה בכל השנים אל מול תחרות קשה של ייבוא וייצוא. לכן, בשנת השמיטה נדרשים לסמוך ברוב הגידולים על "היתר המכירה", וכך כתב הרב הקוק זצ"ל (משפט כהן סג):

"כבר אמרתי זה כמה, שעל עצם ההיתר אין לדעתי מה לפקפק כלל… אבל חלילה לנו ללמד קטגוריה על ישראל, מצד הוראת ההיתר של דרך המכירה, שאע"פ שאינה משנת חסידים, ורוחנו בקרבנו ישתוחח על שפלות קרן ישראל, ועל המצב המדוכא והמדולדל של עם ד' המתיישבים על אדמת הקודש, עד שהם מוכרחים להשתמש מפני הדחק, בהיתר הפקעת המצווה הקדושה והחביבה הזאת של שבת הארץ … ".

כאמור, ענף החקלאות מתמודד עם קשיים אדירים. נכון תנהג הקהילה הרחבה, ובמיוחד שרובה ככולה אינה עוסקת בחקלאות, ותימנע מביקורת שאינה במקומה. יהי רצון שנזכה לדעת ללמד זכות ולהרבות באהבת העם והארץ  – לשמוט מילים מיותרות כי זו שמיטה אמיתית.

(בהר בחוקותי תשפ"א)