הרב ארי לנדאבפרשת "בהר" התורה מצווה אותנו על שמיטת קרקעות שאינה עומדת בפני עצמה, אלא היא חלק ממערכת שלמה שנקראת "היובל".
בחינת השילוב של שתי מצוות אלו מלמדת אותנו על דגם בו כל שמיטה היא מערכת של שבע שנים ואילו ביובל המערכת היא כפולה של שבע, ז"א שבע שנות שמיטה כפול שבע מערכות, העולות ביחד לארבעים ותשע שנים, והחמישים היא שנת "היובל". מערכת זאת מזכירה מאד את המערכת של ספירת העומר אשר אנו כעת בעיצומה ואת ציוויה למדנו בשבוע שעבר בפרשת "אמור", (ויקרא פרק כג', טו-טז) " וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'". גם בספירת העומר ישנן שבע שבועות כפול שבעה ימים בשבוע, העולים יחד לארבעים ותשע, ויום החמישים הוא חג השבועות. מערכת דומה מאד לזו של היובל. האם ישנו איזשהו מסר במערכת הזאת של ארבעים ותשע המהווים שבע כפול שבע?. ניתנו לכך תשובות רבות. אחת מהן מביא רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (חי לפני כ-400 שנה) בפירושו "כלי יקר" על הפרשה (כה'/ ח'). הוא טוען כי ישנו טעם מיוחד בעצם החיוב לספור כל שנה ושנה, והמשמעות שלא רק היובל והשמיטה חשובות אלא גם השנים הספורות ביניהן, המסקנה היא "שיש דמיון ויחוס לשנים אלו (של היובל) עם מספר ימי שני חיי האדם אשר המה על הרוב באים במספר חמשים, כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ועשרים שנים ראשונים אינן בכלל זה כי לפי שאינו בר עונשין עדיין בב"ד שלמעלה …. (למעשה היקף חיינו הפעילים הן חמישים שנה, כי בעשרים הראשונות האדם הוא צעיר עדיין)… אם תספור לך לטובתך ולהנאתך כדי להוציא כל ימיך בדברים רוחנים אז והיו לך ימי שבע שבתות השנים ר"ל יהיו לך לבדך ולא לזרים אתך. אבל אם תכלה בהבל ימיך לאסוף ולכנוס אז לא לך יהיה הזרע (לא תראה תועלת וטעם בחייך) ". כאשר אדם מגיע לגיל שבעים הוא נמצא במצב של חשבון הנפש המתמקד בשאלה האם עד כה רק צבר רכוש חומרי ונשאר עתה ללא כלום, או שזכה לצבור רכוש רוחני אותו הוא לא מאבד. חשבון נפש זה צריך ללוות אותו, שנה שנה, מגיל עשרים עד גיל שבעים ("וספרת לך…") כדי שיקנה לו במשך שנים אלו "סם החיים"- לימוד תורה ועיסוק ברוחניות לטובתו ולהנאתו כי "רכוש" רוחני זה ישמר לעולם ברשותו.
קשר נוסף בין שמיטה ליובל מובא ע"י הרב קוק בספרו "שבת הארץ": "בשנה זו מתגלה צביונה של האומה בכליל הודה, במקור רוחה האלהי. והארה זו, הבאה אחת לשבע שנים, מושכת אחריה עליות אידיאליות אלהיות, שבהכשרן האטי של הנשמות הן הולכות וכובשות להן מקום בחיים …. עד בא תקופה יותר ארוכה, יותר חשובה, שהיא מספקת כבר להעלות לא רק את אישי-האומה היחידים ולא רק את כללותה בדור ההוה היחידי כי- אם את הדורות שלה. – היובל, זוהי תקופה הרת-עולם, הערוכה מיסוד החופש האלהי העליון". על פי דברי הרב קוק, השמיטה אינה עומדת בפני עצמה. היא נדבך בתהליך הספירה להכשיר את העם לקראת היובל. שנת היובל, מציבה אתגר גבוה מאד בפנינו. למעשה אנו מחזירים את העולם למצב בראשיתי, ומדמים לכאורה את מצב הגאולה העתידית. כדי להגיע למצב זה יש להכשיר את העם בתהליך מדורג הנבנה על בסיסן של שבע שמיטות. לאחריהן, העם מנטלית מסוגל לקיים את מצוות היובל וליצור מציאות גאולית, מתוך תקוה שהגאולה האלוקית תשרה בתוכה.
(בהר תשעו)
