הרב אליעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולוןכאשר אנו מביטים על ההתייחסות של התורה לנזיר, אנו מוצאים דבר והיפוכו. מצד אחד, הנזיר נקרא קדוש, והתורה חוזרת על כך מספר פעמים: "עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ"; "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'"; "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ", ומלבד זאת עצם הביטוי "להזיר לה'" – זהו נדר אלוקי, נדר לה'.
מאידך, בסיום נזירותו מביא הנזיר קרבן, ומפורסמים דברי הגמרא במסכת תענית דף יא ע"א:
"אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר – על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר – על אחת כמה וכמה".
שני האמוראים בגמרא לומדים מפרשת נזיר את היחס הכללי לסיגופים ותעניות, אלא שבעוד שמואל לומד מכאן שאין לשבת בתענית וכל היושב בתענית נקרא חוטא, ר' אלעזר לומד מכאן שהיושב בתענית נקרא קדוש… המחלוקת הקיצונית הזו ממחישה לנו את המורכבות הקיימת ביחס של התורה אל הנזיר.
אף בתשובה הלכתית מתייחס לכך הר"י מיגאש, רבו של מיימון אבי הרמב"ם (שו"ת הר"י מיגאש קפו):
שאלה: ראובן רצה לעלות לא"י ונדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין עד שיעלה לא"י חוץ משבתות וי"ט יורינו רבינו אם ראובן זה עבר בהיותו נודר ואם יש לו בו היתר אם לאו.
תשובה: מי שנדר זה עבר על דברי תורה, וכל יום שהוא עומד בנדרו הוא עובר וחוטא נפשו והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו, ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חבירו… וכבר אמרו ז"ל במה שאמר הכתוב בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא אלא שציער עצמו מן היין ואם נקרא חוטא מי שציער עצמו מהיין בלבד כ"ש שיקרא חוטא מי שהוא מצער עצמו מן היין ומן הבשר. והראוי שישאל בנדר זה לחכם מומחה ויתיר אותו לו או לג' ת"ח ואע"ג דאינם מומחין והפתח שיפתח לעצמו הוא שאם היה יודע שהתורה לא תתיר לו זה לא היה נודר.
אם כן, לא זו בלבד שאדם שמצער עצמו הוא תופעה שלילית, הרי זה איסור לאדם לפגוע בעצמו ולצער עצמו. הר"י מיגאש מתייחס לכך כאיסור גמור, עד כדי כך שאף שאותו ראובן נדר שלא לאכול בשר ולשתות יין, מלמד הר"י מיגאש שהוא חייב להתיר את נדרו, וכל הנדר הזה הוא בטעות, מאחר שראובן לא ידע שהתורה אוסרת זאת עליו.
מספרת הגמרא בנדרים דף ט ע"א:
אמר רבי שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: איש… כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'.
מתוך דבריו של שמעון הצדיק אנו למדים שאכן אין זה דבר פשוט לנדור נדר נזיר, ולכן מעולם לא הסכים שמעון הצדיק לאכול מקרבנו של הנזיר. מאידך, הנזירות ניתנה כאפשרות קיימת בתורה, להשתמש בה במקרים שבהם היא נצרכת. אף שהתורה לא מעודדת חיי פרישות ונזירות, ולהיפך – היא רואה אידאל בקידוש חיי החומר ובהתמודדות פנים אל פנים עם העולם החומרי המציאותי, מלמדת אותנו התורה שיש מקרים שבהם חייב האדם לנהוג פרישות – לא כדרך חיים אלא כתיקון זמני וארעי למצב מעוות שנוצר. כך מלמדים אותנו חז"ל (ברכות סג. ועוד) על סמיכות הפרשיות בפרשתנו, בין פרשת הסוטה לפרשת הנזיר: "תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה – לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". יש מקרים מקולקלים שהאדם עלול להגיע אליהם, ואז עליו להשתמש במידת הפרישות כדי ליצור איזון פנימי בנפשו. הפרישות איננה ערך עצמי, ובמקומה צריכים לבוא חיים של קדושה בתוך עולם החומר – אך חיים כאלו הם התמודדות רצופה וקשה עם נסיונותיו של עולם החומר, ולכך באה הפרישות ומסייעת לאדם לחזור לחיי הקדושה השלמה.
(נשא תשסז)
