הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר – בשתי דרכים ניתן להתבונן על ריבוי המצוות המוטלות עלינו. אפשרות אחת היא דרכו הליצנית של קורח: "…מעשה כינס עליהם כל הקהל שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה, התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות. אמר להן: אלמנה אחת [היתה] בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת, באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים, באת לקצור ולעשות ערימה אמר הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גורן אמר לה תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשה עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב"ה כל הבכור אשר יולד וגו' הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז [שכן אמר הקב"ה וראשית גז צאנך תתן לו] אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה אמרה אפי' אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו ואמרה הרי הן עלי חרם אמר לה כולו שלי הוא שכך אמר הקב"ה כל חרם בישראל לך יהיה, נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה, כדין כולהון עבדין להא ביותא עלובתא ותולין בהקב"ה…".
אפשרות שניה נמצאת במדרש של פרשת השבוע הקודם: אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה – ה' חפץ למען צדקו, זרע להם הקב"ה את התורה ואת המצות לישראל כדי להנחילם חיי העוה"ב ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – לא תחרוש בשור ובחמור; לזרוע – לא תזרע כרמך כלאים; לקצור – כי תקצור קצירך בשדך; בדישה – לא תחסום שור בדישו; בעיסה – ראשית עריסותיכם; שחט – ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה; קן צפור – שלח תשלח; חיה ועוף – ושפך את דמו וכסהו בעפר; נטע – וערלתם ערלתו; קבר מת – לא תתגודדו; מגלח שער ראש – לא תקיפו פאת ראשכם ; בנה בית – ועשית מעקה; במזוזה – וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך; נתכסה בטלית – ועשו להם ציצית…".
המעיין היטב יראה שאין מחלוקת גדולה בעובדות. המחלוקת היא רק בדרך ההתבוננות. ריבוי המצוות יכול להיחשב כעול המוטל על האדם. בניגוד לכך, יכול ריבוי המצוות להיחשב כאורות זרועים בכל מקום, ואנו מצמיחים את זרעי האורה וחיים בקדושה. כמו דברים רבים בעולמו של האדם הרוב תלוי בעיני המתבונן ובהכרעה הפנימית. עולמנו הדתי אכן מוקף מצוות הוא, ובכל מקום בו אנו נוגעים אנו יכולים למצוא את חותם הקדושה הא-לוהית והציווי הכרוך בה. אין לנו אלא לקבוע את יחסנו למציאות זו, ואת הדרך בה אנו מתבוננים על העולם בו אנו חיים. אם נבחר לראות בעולם זה מעשה ליצנות, ונאשים את פוסקי ההלכה וקובעי דרכה באינטרסים זרים ובנגיעות אישיות, נהיה חלק מעדת הליצנים הנאבקת באופן מתמיד בעולמות הרוחניים העליונים, ומפלסת את דרכה בציניות ובלעג; אם נכריע הכרעה פנימית כי אנו מסוגלים לראות את עולם הציווי התורני כאורות זרועים, שאנו משקים אותם ומטפחים אותם, וסופם שהם זורחים במלוא קרינתם והופכים את עולמנו לחיים באור השראת שכינה עילאית – אנו נעטוף עצמנו בזוהר גדול היונק מעולמה של תורה ומעולמה של קדושה. כאמור, רוב מוחלט של הכרעה זו תלוי בצורת ההתבוננות של האדם בריבוי המצוות, ובקביעת חז"ל כי "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".
(שלח תשסו)
