פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"יש ידיד טוב לכולנו, ניקיון הן זהו שמו, הוא תמיד שומר אותנו, אנו גם נשמור אותו". כך שרנו כשהיינו ילדים. בחברה המודרנית הניקיון מתקשר דרך כלל לניקיון הגוף. התעשייה המשגשגת של סבונים, בשמים, חומרי ריח ושאר מוצרי חן מלמדת על העצמה והתפקיד הכלכלי החשוב שממלאת פונקציה זו בימינו.
בעולמה של תורת ישראל, הניקיון אינו מתקשר רק לניקיון הגוף, אלא לא פחות הימנו לניקיון הידיים והנפש. משה רבנו מצווה את בני גד ובני ראובן "והייתם נקיים מה' ומישראל". פסוק זה – לצד הנאמר בתהלים "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו, נקי כפיים ובר לבב" – היה, ברבות הימים, אות ומופת לכללי אתיקה מחמירים שמחייבים כל שלוח ציבור בישראל.
כך, למשל, נצטוו העוסקים בכספי הציבור למנוע כל חשד ולהסיר מעליהם לזות שפתיים, עד שאמרו: "גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה. אפילו נתן לו חברו מעות שהוא חייב לו, אפילו מצא מעות בדרך, אינו רשאי ליטלן שנאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל".
על עקרון יסוד זה הוקפד במיוחד בעבודת בית המקדש. כספי התרומות הרבים שזרמו אליהם, חייבו את העושים במלאכה למשנה זהירות. וכך אמרו בתלמוד (יומא לח, ע"א): "על דבר זה מזכירין אותן [=את בית גרמו] לשבח: מעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם, שלא יאמרו ממעשה לחם הפנים זה ניזונין, לקיים מה שנאמר והייתם נקים מה' ומישראל… תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד… ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח: מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן, וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם, שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין, לקיים מה שנאמר והייתם נקים מה' ומישראל".
והוסיף הרמב"ם (שקלים ב, י), על פי הנאמר בתלמוד: "כשיכנס התורם לתרום, לא יכנס בבגד שאפשר להחבות [=להחביא] בו כסף, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפלה [=תפילין], ולא בקמיע, שמא יחשדו אותו העם ויאמרו החביא ממעות הלשכה תחתיו כשתרמה. ומדברים היו עמו משעה שיכנס ועד שעה שיצא כדי שלא יתן לתוך פיו. ואף על פי שנזהרים כל כך, עני או מי שהוא נבהל להון [=תאב בצע], לא יתרום מפני החשד שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל".
"שלא יאמרו", גם הוא שיקול חשוב בעולמה של הלכה. מכאן למדנו, שניקיון הכפיים מחייב את איש הציבור להימנע מכל מעשה שיש בו חשש ניגוד עניינים. הלכה זו חלה אפילו במקום שבו החשש הוא רחוק, לנוכח העיקרון שה"צדק – וכמותו היושר והיושרה – צריכים לא רק להיעשות, אלא גם להיראות".
אכן, לצד הידורה בניקיון הכפיים וברות הלבב, תורת ישראל אינה מזלזלת גם בניקיון הגוף והבגדים. בניגוד למגזרים שונים בחברה הדתית בת ימינו, שרואים ברישול הלבוש מצווה דאורייתא, מהדרים בפריעת שערותיהם ואינם נותנים כל משקל לניקיון הגוף והבגדים, הורונו חכמים שלא כך היא דרכה של תורה.
תפילין צריכין גוף נקי, ותפילה צריכה גוף נקי. אך לא רק הם. צא ולמד, כמה דיבר הרמב"ם בשבח בגדיו של תלמידי חכם, וממנו נלמד לכל אדם המתהדר בכתר תורה ויראת שמיים, שמייצג לא רק את עצמו אלא את עובדי ה', וצריך להיזהר זהירות יתירה שלא יביא – במלבושו ובמנהגו, בארחו ורבעו, לידי חילול שם שמיים, עד שיאמרו הרואים, חס וחלילה: פלוני שלמד תורה, ראו כמה מקולקלים מעשיו!
וכך מורה אותנו הרמב"ם (הלכות דעות ה, ט): "מלבוש תלמיד חכם – מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן. ולא ילבש לא מלבוש מלכים, כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים. ולא יהא בשרו נראה מתחת מדיו כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושים במצרים, ולא יהיו בגדיו סחובין על הארץ, כמו בגדי גסי הרוח אלא עד עקבו, ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו", ובמקום אחר (הלכות שבת ל, ג), הוסיף ש"מכבוד השבת שילבש כסות נקייה".
זאת תורת האדם, וזאת תורת אדם מישראל. ניקיון כפיים וניקיון הלב, ניקיון הבגד וניקיון הגוף, ניקיון כלפי שמים, וניקיון כלפי ישראל.
(מטות מסעי תשסז)
