כאיש אחד בלב אחד – המסוגלים אנו לקבל תורה?

" 'ויחן שם ישראל נגד ההר' – להלן 'ויסעו בני ישראל', 'ויחנו בני ישראל' – נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. וכאן הוא אומר 'ויחן שם' – חנייה אחת ניתן בלבם, כדי שיאהבו זה את זה, ויקבלו את התורה. (מכילתא דרשב"י יט, ב)

"דאמר רב יהודה אמר רב: ברם, זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה. מאי דרוש? 'ולמדתם אותם' – 'ולמדתם אתם' (שהאב עצמו מצוה ללמדו – רש"י). התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? 'כי מציון תצא תורה'. ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב – לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז. ומי שהיה רבו כועס עליו – מבעיט בו ויצא.
עד שבא יהושע בן גמלא, ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע…". (בבא בתרא כא, ב)

דברי המכילתא חיוניים להבנת הקשר בין עם ישראל לקב"ה, באמצעות התורה. ניכר מדברי המדרש כי התנאי הבסיסי לקבלת התורה (שמא אף התנאי היחיד) הוא אהבת ישראל זה לזה. בנוסח אחר מופיעים הדברים במכילתא דר' ישמעאל: "השוו לבם כאחד". הרעיון הוא שוויון הלב כאחד. אהבה, המקושרת גם עם שאיפה רוחנית לשלמות קולקטיבית.
יישום ישיר של הדברים הללו, הזוכה לתשבחות מפי חז"ל, הוא המיזם העצום של יהושע בן גמלא (כהן גדול בדורות האחרונים קודם לחורבן הבית השני). למעשה, ניכרים שלושה שלבים במערכת החינוך בדורם. הראשון – חינוך למי שיש לו אב (או למי שאביו מוכן להשקיע בלימודו, כמובן). השני – חינוך חובה מגיל הנעורים, בני שש עשרה ושבע עשרה. והשלב השלישי והמשובח מכולם, מפעלו של יהושע בן גמלא – חינוך חובה מגיל שש ושבע. מטרת התקנה הזו ברורה – שוויון הזדמנויות, בעיקר בין אלה שהוריהם מסוגלים ומעוניינים להשקיע בלימודם התורני לאלה שהוריהם אינם מעוניינים או מסוגלים לממן חינוך ממין זה. המפליא הוא שלדברי הגמרא, לולא יהושע בן גמלא נשתכחה תורה מישראל, הכיצד? הלא מפורש שאף לפניו הייתה מערכת חינוך מפותחת, אמנם כזו שדאגה רק ללימודם ולרווחתם של אלה המעוניינים בחינוך תורני מוגבר וביכולתם לממנו, אך מערכת כזו הייתה קיימת! ומדוע נשתכחה תורה בלעדיו? התשובה לכך תינתן בפסקאות הבאות:
לפני כמאה וחמישים שנה פרץ פולמוס רבני חריף ביותר בין כמה מגדולי העולם. ר' שמשון רפאל הירש, מגדולי האומה, גאון בתורה, ובעל יכולת הסברה וחדשנות, קנאי לדבר ה' ופתוח להגיונות העולם, נתקבל לרבה של קהילה קטנה בפרנקפורט, שביקשה מפלט מהתפשטות הנגע הנורא של הרפורמה, שהשתלט ביסודיות על מוסדות הדת בפרנקפורט. הרש"ר יזם היתר חוקי להפרדות רשמית מקהילת האם בעיני המחוקק של המדינה, ובעקבות כך החל לנהל מוסדות קהילה אלטרנטיביים, "עדת ישרון". המשמעות המעשית הייתה היפרדות מחיבור כלכלי בין שתי הקהילות, וכן ממינוי רבנים ודיינים, מערכת חינוך נפרדת, מקוואות ובתי כנסת, ועוד. בכתב עת בלשון אשכנז שייסד הרש"ר (ישרון שמו), כתב כמה מסות שמפרטות את שיקוליו ההלכתיים והרוחניים בהולכת קו ההיפרדות מהקהילה הרפורמית.
בתגובה למהלכיו של הרש"ר פנו כמה מחרדי פרנקפורט אל רבני גרמניה בתהייה על חוקיותם ההלכתית של מהלכיו. הרב יצחק דב במברגר, רבה של ק"ק וירצבורג, התנגד בחריפות יתרה למהלכיו של הרש"ר, אך נמנע מלפרסם זאת, מחשש לכישלון בעוון של "חכם שאסר – אין חברו רשאי להתיר" (ראה נדה כ, ב לדוגמה). אולם, בעקבות לחצם של גדולי הדור, ר' יצחק אלחנן (רבה של קובנה וממנהיגי יהדות ליטא), הנצי"ב מוולוז'ין ומהרי"ל דיסקין, הוחלט לפרסם את הדברים שחוללו סערה רבתי בעולם התורה (על כך ראה בספרו של בנו ר' שמחה במברגר, 'זכר שמחה' סימנים רכט-רל). הביטויים החריפים ביותר במאבק שמורים לנצי"ב, בספרו שו"ת משיב דבר א, מד:
"והנה המעריך (הרש"ר הירש) הורו והוגו עצה להיות נשמר מדור זה להפרד זה מזה לגמרי כמו שנפרד אברהם מלוט, במטותא מן המעריך עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה…"!.
וכך הלך והתגלגל המאבק. מן הראוי להזכיר שרבנים גדולים אלה תקפו את הרש"ר על יוזמתו להפרד מעם הרפורמים! אלה שאין עוררים על כך שהיו מהרסי הדת, שכוונתם הייתה לחלל את התורה ומצוותיה! מהם נאסר, על פי גדולי האומה, להפרד!
הסיבות להתנגדותם היו כמה: ראשית, יתכן שדווקא החיבור בין הקבוצות יוליד השפעה חיובית על הרפורמים, אף שהם מתנערים מרצון לקבל שפע זה מכל וכל. שנית, אפילו אם לא יעלה ביד שומרי החומות להשפיע על עוזבי ה', מכל מקום שמרו על אחדות האומה, שהיא הכלי הבסיסי ביותר להשראת שכינה ולשמירה על ייחודיותנו כעם נבחר.
כמובן, שהגדולים הללו היו מודעים לסכנות האורבות לשומרי דת ה' בחיבור עם המופקרים, אך הם לא חששו להם כלל, וביקשו לשמור על האומה בצורה מלוכדת, תוך הקפדה על חינוך הדור הצעיר בדרך ה'.
כעת נשוב לענייני יהושע בן גמלא ומפעלו החינוכי. בדורנו, זכינו ששאלת החיבור הקהילתי עם הרפורמים אינה מעסיקה את שלומי אמוני ישראל בארץ הקודש. אולם, אנו נדרשים לבחון את דרך ההתמודדות שלנו עם אחינו בני ישראל שאינם חפצים ללכת בדרך ה', לא מתוך התרסה ושבירת חומות הדת, אלא דווקא מתוך התעלמות מהם. ברי שהדרך הטובה ביותר לעשות כן היא לגבש חזית אחידה של שומרי התורה, שיישרו קו איש עם רעהו, ויציגו את דרך ה' בשלמותה ובטהרתה. אולם, על דא קא בכינא!
מתברר שעוד לפני שאנו נדרשים להתמודד עם הציבור החילוני, אנו מצויים בבעיה קשה כלפי פנים, בציבור חובשי הכיפות (הסרוגות). האמנם ציבור אחד אנחנו? האמנם לא נפרדו קהילותינו זו מעם רעותה? האמנם דואגים אנו למסירת התורה מדור לדור?
נבחן סוגיה אחת בלבד, לה השלכות רחבות על כל אופני ההתנהלות של רבים מאתנו. סוגיית חינוך הילדים.
יהושע בן גמלא זכור לטוב, כי הוא שהפיל את המחיצות במערכת החינוך. יהושע בן גמלא קבע שכל ילדי ישראל ילמדו כאחד – עשירים ועניים, יתומים עם בני הורים חיים, כאלה שחפצים ללמוד ולהתגדל יחד עם כאלה שהוריהם לא נטעו בהם יסודות אלה. מיהם הילדים שהכניס יהושע בן גמלא למערכת החינוך? את מי הציל? האם את אלה שבאו מבתים חזקים? לא ולא! יהושע בן גמלא הציל את התורה ומנע את שכחתה (כך לשון התלמוד) בזכות הכנסת השכבות החלשות למערכת החינוך! חלשות מבחינה סוציו-אקונומית, מבחינת מוטיבציה דתית, וכו'. מאחר שעשה כן – הציל את התורה, מנע את שכחתה לדורות.
כעת, כחלוף עשרות דורות, יש ששכחו את תקנת יהושע בן גמלא. יש הקובעים כי ילדיהם לא ילמדו עם כל הילדים המבקשים לקבל חינוך דתי, וממילא מסננים מבתי הספר שלהם את החלשים בחברה. אלה – יסתדרו במערכת הממלכתית. אנו – חפצים בתגבור. כידוע – לתגבור יש מחיר. ומי שלא עומד בעלויות – ישעבד וימשכן עצמו, ולא – אין חלקו עמנו. ומה יעלה על ילדי ישראל האחרים (כמובן כוונתי לאלה שחפצים בחינוך דתי)? כיצד ייראו כיתות הלימוד שלהם אחרי שהפלחים החזקים של האוכלוסיה אינם נמצאים עימם? השאלה אמנם קשה, אך אחריותנו החינוכית הבלעדית היא לילדינו שלנו, ויואיל כל אחד לדאוג לחינוך ילדיו לפי דרכו (למען האמת, טענה זו אינה נכונה, שכן מדינת ישראל מסבסדת את החלק הארי של הלומדים במוסדות הפרטיים למיניהם, בהקצבות שאינן רחוקות מרמת ההקצבות במוסדות הממלכתיים. כך נחלשים המוסדות הממלכתיים משני הכיוונים – החומר האנושי שבתוכם נופה מהסולת, ורמת התקציבים ירדה פלאים אף היא, והם נשארים קרחים מכאן ומכאן).
יש המתיימרים לקבוע, באמצעות קריטריונים עלומים, מי ראוי לבוא בכותלי בתי ספריהם, ומיהם אלה שאין להם מקום עם ילדיהם. הבעיה הקשה היא שיזמים אלה גוררים בעל כרחם רבים מהורי ישראל, שנאלצים לבחור בין חינוך "איכותי" בדלני, לחינוך "עממי" ממלכתי. מעגל הקסמים מזין את עצמו ברבים וטובים שהיו חפצים ללכת מלכתחילה בדרך הכלל, ולא בדרך הפרישה.
לענ"ד, גדולי ישראל מחו בכל תוקף על התקנה הנוראה הזו, המכלה ומפוררת את האומה מבפנים, משברת את חוסנה ואת מידת ערבותם של ישראל זה בזה, ושוחקת את הערכים החינוכיים הקדושים עליהם עמלו אבותינו במשך דורות רבים. הפגמים החינוכיים שבמודל זה רבים, גם אם נראה שהתוצר החינוכי מעולה. הפגם הכבד בליבה של האומה איננו מעלה ארוכה, ופירותיו החיצוניים טרם נראו לעין.
כיצד תיראה הערבות ההדדית בדורותינו הבאים אם נתמיד בדרך זו? האם די בהתנדבויות בבתי אבות ובבתי חולים בכדי להקהות את חומות הניכור? האם די בשיחות ודרשות על כלל ישראל, אחדותו ושלמותו בשביל לחפות על המחיצות שנטענו בלב ילדינו?
נסכם בתהייה, ובדברים חריפים ביותר שכתב מורה הדורות ורואה האורות, מרן הראי"ה זצ"ל בספר האורות, על ההיפרדות מהרפורמים (שוב, לא משלומי אמוני ישראל!):
(אורות עמ' עג-עד; שמונה קבצים ב, רפג. לשונו של הרב עודנה על ידינו, כדי שלא להעלות על הכתב ביטויים חריפים מדי).
'המחלוקת של הדיעות על דבר הדרכת הכלל, אם בזמן הזה שרבו פריצים נושאים דגל ההפקרות ביד רמה – ראוי להפריד את האומה, שהכשרים נושאי דגל שם ד' לא יהיה להם שום יחס עם פורקי העול הפושעים, או שמא כח השלום הכללי מכריע את הכל, כל עיקרה של פלוגתא זו באה מפני השפלות הכללית… אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים, אף על פי שפירוד גמור… לא אפשר, והיה לא תהיה. זאת היא ממש מחשבה… שהננו בטוחים עליה שלא תתקיים… היא מחריבה ומדאיבה אפילו כשלא באה ולא תבוא לידי מעשה. יסוד צדקת הצדיקים בכל דור ודור נתמכת היא ברשעת הרשעים, שבאמת אינם רשעים כלל כל זמן שהם דבוקים בחפץ לבם לכללות האומה, ועמך כולם צדיקים… ועל ידי הפירוד המדומה חותרים תחת יסוד הקדושה כולה…".
נתפלל כולנו לאיחוד האומה, כאיש אחד בלב אחד, ולקבלת תורה שלימה ומלאה.
נשא תשסו