בין כפייה לבחירה במתן תורה

הגמ' שבת (פח, א) מתארת תיאור פנטסטי של מתן תורה:
" 'ויתיצבו בתחתית ההר' – אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: 'קימו וקבלו היהודים' – קיימו מה שקיבלו כבר".
מגמרא זו עולה תיאור מדהים, כאילו איים הקב"ה על ישראל בהרג אם לא יאותו לקבל את התורה, והוא פלא! כמו כן, כפי שעולה מהמשך הגמרא במפורש: הדברים מעיבים על אופי קבלת התורה על ידי ישראל. האם באמת רוצים אנו לקבל תורה בכפייה?
תשובות רבות ניתנו על ידי מאורות הדורות לשאלות אלו, ואנו, כננסים על גבי ענקים, ננסה לתת מענה נוסף, שיבהיר את הדברים.
הרמב"ם פוסק בהלכות רוצח ושמירת הנפש ג,י (מבוסס על סנהדרין עז,א):
"אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת… או שכפה עליו גיגית, או שפרע עליו את המעזיבה, או שהשיך בו את הנחש, ואין צריך לומר אם שסה בו כלב או נחש – בכל אלו אין בית דין ממיתין אותו, והרי הוא רוצח, ודורש דמים דורש ממנו דם".
עולה מדברי הרמב"ם הללו שהרג באמצעות כפיית גיגית אינו רצח קלאסי, כזה שבית דין ממיתין עליו. אלא זהו מוות עקיף מספיק בשביל לפטור את ההורג מאחריות משפטית, אך דורש דמים דורש ממנו דם.
ומכאן, מדוע הקב"ה משתמש באיום עקיף כלפי עם ישראל? מדוע איננו מאיים עליהם במוות מיידי, אם זוהי באמת כוונתו?
לענ"ד ניתן להבין באמצעות הלכה זו את עומק מדרש חז"ל על מתן תורה.
התורה אינה ניתנת בכפייה ואיום מיידיים. הקב"ה אינו מאיים שאם ישראל לא יקבלו את התורה הוא יהרגם. כך עולה גם מדיוק הלשון: ואם לאו – שם תהא קבורתכם. שם, ולא פה. אין כאן מיידיות. במתן תורה העמיד הקב"ה את ישראל על המשמעות של חוסר רצונם לקבל את התורה. משמעות זו היא טריפת הקלפים העולמיים כולם. לא הקב"ה יהיה אחראי בלבדי על ההשלכות, אלא מדובר בתהליך ארוך של ייתור העולם, והפסד כל הפוטנציאל הגלום בו.
במעמד הר סיני עמדו ישראל בפני ההכרעה – האם לתת לעולם תכלית, האם לשתף פעולה עם המהלך האלקי של העצמת האנושות לכדי גורם רוחני משמעותי ומשפיע, לכדי שותפים פעילים במעשה הבריאה, בהעלאתו וברוממותו. הקב"ה איים – אם לאו שם תהא קבורתכם, מרגע זה ואילך יחל תהליך ארוך של איבוד המשמעות של עם ישראל, של ערכם המוסף.
כך עולה גם מהמשך הגמרא:
"אמר חזקיה: מאי דכתיב 'משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה' – אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה, ולבסוף שקטה. ולמה יראה? כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי' ה"א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".
גם מדרש זה אין להבין כפשוטו, התנאי שהתנה עם ישראל הוא הוא התנאי שהתנה עם מעשה בראשית. השיבה לתוהו ובוהו אין משמעה דוקא שיבה פיסית למצב של חוסר יציבות כימיקלית, כי אם למצב של כאוס רוחני, של חוסר סדר ומטרה, של בזבוז.
ומכאן, במתן תורה קבלו ישראל את התורה מתוך תודעת אחריות על העולם, מתוך הבנה שהם ניצבים בחוד החנית של המאמץ האנושי להגיע לשלמות, למותר האדם מן הבהמה, לאנושיות גדולה ומפותחת מבחינה טכנולוגית, מוסרית, רוחנית ועיונית.
אולם, בזה לא תם יחסם של ישראל לתורה. עד ימי אחשורוש היה היחס לתורה יחס של אין ברירה, של כובד אחריות, של משא וריחיים לצווארם.
המיוחד בימי אחשורוש, הוא שאז הבינו ישראל שהתורה אינה רק המאמץ שלהם למען העולם. בימים אלה הבינו ישראל שהתורה טובה גם להם, שהיא מקדמת אותם על פני העמים, נותנת להם מידה רבה וגדולה של טובה, של חדווה.
" 'ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר'. אמר רב יהודה: אורה זו תורה, וכן הוא אומר 'כי נר מצוה ותורה אור'. שמחה זה יום טוב, וכן הוא אומר 'ושמחת בחגך'. ששון זו מילה, וכן הוא אומר 'שש אנכי על אמרתך' ויקר אלו תפלין…" (מגילה טז,ב).
בפורים הבינו ישראל שאינם כשאר האומות. אלה מבקשים להשמידם ולכלותם רק על אמונתם המיוחדת (ישנו עם אחד…), בזכות המזימה העמלקית המרושעת הבינו ישראל שהם מיוחדים, שהתורה מגדילה אותם, מאדירה אותם. אזי הבינו עד כמה הקב"ה חפץ בהם, מצילם מאויביהם אם הם דבקים בטוב הזה, "טוב לי תורת פיך".
לקראת ימי מתן תורה ראוי להתחזק בשני ענפי קבלת התורה: האחריות העולמית והטובה הלאומית. שני ענפים אלו מרוממים את העיסוק בתורה לשליחות, שליחות נעימה ומרוממת.
ויהי נעם ה' עלינו, ונתגדל במעלות התורה והאמונה.
(נשא תשסה)