הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
כל התורה היא כולה קודש וכולה אמת, וכבר עסקנו בפרשת בלעם מבחינה זו, שאמרה התורה שהקב"ה הפך את הקללה לברכה. היינו שלמילים עצמן שבלעם השתמש בהן בכוונה לקלל – נתן הקב"ה משמעות של ברכה (ולא שהמילים הכתובות בתורה הן כבר הברכה), ולכן ניתן להבין ממה שהוא אמר מה היתה כוונתו.
מן הדברים האלו, אפשר להבין ולו במקצת, את משמעות המילים "תורת אמת". זה לא רק שהתורה היא אמיתית. אלא שמעבר למימד הזה, יש לשים לב לכך שלשונית המילה שהיא נסמכת היא התורה ולא האמת. ביחס בין התורה והאמת, המוחלט הוא האמת. כלומר, התורה אומרת מה שהיא אומרת מפני שזו האמת, ואין זו האמת מפני שהתורה אמרה כך. האמת, הטוב, היושר, הצדק, הקודש, וכו' הם המקור של התורה ואין מקורם בתורה. התורה באה לגלות לנו דברים שהם מחוץ ומעבר לעולמנו. כשאנו מתייחסים לדברי התורה, עלינו לדעת שלא בגלל שהתורה דורשת מאיתנו התנהגות מסויימת ההתנהגות הזו היא טובה; אלא שבגלל שהתנהגות זו היא טובה התורה דורשת אותה מאיתנו.
מאי נפקא מינה? שגילוי הערכים ע"י התורה איננו כלל במדרגה אחת עם סוגים אחרים של ספרים דתיים אשר חסידיהם רואים אותם כמקור של סמכות. ישנו א-ל אחד אשר פעם גילה רצונו לעמו בהר סיני והאירוע היה מספיק "אוניברסלי", כלל עולמי וכלל אנושי כדי שייאמר עליו במדרש: "וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא … ר' אליעזר אומר מתן תורה שמע ובא. שבשעה שנתנה תורה לישראל זעו כל מלכי האדמה בהבליהם שנאמר ובהיכלו כלו אומר כבוד. באותה שעה נתקבצו כל מלכי אומות העולם אצל בלעם הרשע. אמרו לו: בלעם, שמא המעשה זה עושה לנו כשעשה לדור המבול, שנאמר ד' למבול ישב וישב ד' מלך לעולם? אמר להם: שוטים שבעולם, כבר נשבע הקדוש ברוך הוא לנח שאינו מביא מבול לעולם שנאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. אמרו לו: שמא מבול של מים אינו מביא מבול של אש מביא? אמר להם לא מבול של אש מביא ולא מבול של מים אלא תורה נותן הקדוש ברוך הוא לעמו ולידידיו שנא' ד' עוז לעמו יתן. כיון ששמעו כולם מפיו הדבר הזה ענו כולם ואמרו אחר כך ד' יברך את עמו בשלום ופנו והלכו איש למקומו" (מכילתא פרשת יתרו מסכת עמלק פרשה א).
מדרש זה (יחד עם מדרשים אחרים שהם בעצם פרשנותם של התנאים על התורה) מבטא את העובדה שאם יש מקום לחשוב שאין אומות העולם מבינים את מה שמתרחש, יש להם אל מי לפנות: בלעם שהוא נביא אומות העולם המאוחדות מול ישראל. ומה עושה בלעם? הוא מצמצם את ממד מתן תורה הכלל עולמי לאירוע סתם ישראלי. וזאת אחרי שהוא חסם את דרכי התשובה שהיראה מעונש אלקי על מעשיהם התחילה לעורר. השלב הבא יבוא כארבעים שנה מאוחר יותר. הוא המסופר בפרשתנו. להפוך את מתן התורה לאירוע פרטי בין ד' לבין "ידידיו", זה לומר שרק כלפיהם היא רלוונטית. שאמיתתה של התורה היא רק יחסית. ולפי סברה זו, אין באמת קשר מיוחד בין הקב"ה וישראל. לכן אפשר גם לנסות לרמות את ד' (בלילה אשר בו כתוב ש"ויקר א' אל בלעם") וגם להפעיל קסמים וכישופים (היום קרוב לודאי היה משתמש בכלי התקשורת…) כי רשעתו של בלעם היא למנוע שיכירו בכך שישנה אמת מוחלטת, שהטוב המוחלט קיים וזאת משום שידיעת האמת והטוב זמינה דווקא אצל ישראל.
וכאן אנו מגיעים לעומקם של הדברים. שאם אומות העולם לא ידעו, הרי בלעם ידע. והמסקנה: ישנה אפשרות לדעת ובכל זאת לא להאמין. וישנה גם אפשרות להאמין ולדעת ולהתנגד לידיעה. כי ידיעה ואמונה אינן מספיקות. עוד צריך את הרצון להסכים לטוב ולאמת. ואם ישאל השואל: 'איך זה אפשרי? איך ניתן להתנכר לאמת? והלא נאמר שבלעם היה נביא?', על זה אמרו חז"ל על הפסוק – "ויחבוש את אתונו" שהשנאה מקלקלת את השורה. שנאתו של בלעם לישראל היא כל כך תהומית שהוא מעדיף לגרום לאבדון בנסיון לגרש את ישראל מן הארץ – היינו להשמידו מן העולם כדברי הרבי מליובאוויטש זצוק"ל. אילו לא היה צריך לבקש את התורה מפי ישראל אז אולי, איך שהוא, היה אפשר לקבלה… אבל היות וישראל הם כוהני עולם ועל התורה כתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה – יבקשו מפיהו, אין מקום בעולמו של בלעם לא לתורה ולא לישראל. לכן מדה כנגד מדה הוא נהרג, בעוד שזכה יתרו שמבני בניו ישבו בלשכת הגזית, בסנהדרין, אשר כל עניינו הוא לברר איך האמת המוחלטת והחד משמעית מוצאת את מקומה המדוייק במציאות הרב גונית והמשתנה.
(בלק תשפ"א)
