הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)לחיבת ארצנו הקדושה, ולתיקון החטא הנורא של דיבתה, מן הראוי להקדיש פינה זו לאחת מסוגיות היסוד ההלכתיות של יישוב הארץ בדורות האחרונים.
"…לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: ג' שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את הגוים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי…" (כתובות קיא,א)
מימרה זו, הבאה במסגרת שקלא וטריא בין רב יהודה לתלמידו ר' זירא, שימשה כסלע מחלוקת ששיסע את העולם הרבני במאות השנים האחרונות. למעשה, במימרה זו טמונה הטרוניה המרכזית והמשמעותית ביותר של המתנגדים לתנועת הציונות הדתית, החרדים לדבר ה'. הרקע למובאה זו הוא כאמור הויכוח בין רב יהודה, הגורס שאין לעלות ארצה מבבל, לר' זירא תלמידו, שעלה לארץ בניגוד חריף לעמדת רבו.
הדרשה מבוססת על השימוש החוזר בשיר השירים בפסוק: "השבעתי אתכם בנות ירושלים… אם תעירו ואם תעוררו". שלוש פעמים נשנה רצף זה, והוא לימד את חכמינו שיש בחזרה זו משמעות גדולה, שבהקשר של הסוגיה משמעותו המרכזית היא שיש להתיר רק עלייה של בודדים ארצה, ולא עלייה בעלת אופי מלחמתי או לאומי כללי. על פניו כוונת השבועות ברורה: ראשית יש להמנע מעלייה צבורית ארצה, שנית יש להזהר ממרידה באומות בעודנו בגלות, ובשלישית על אומות העולם להזהר בכבודם של ישראל בגלות.
נקודה נוספת המופיעה בהמשך מימרת הגמרא, מקדירה עוד יותר את התמונה, והיא באה בדברי ר' אלעזר: "אמר רבי אלעזר, אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו – אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה".
אולם, בניגוד לסוגיית השבועות נמצאים מקורות אחרים בדברי חז"ל, לדוגמה ביומא ט,ב (מוקדש בהערכה רבה ובברכת יישר כח ללומדי הדף היומי), שם מסביר ר' שמעון בן לקיש, האמורא הארץ ישראלי הגדול לרבה בר בר חנה, עמיתו הבבלי, מדוע הוא שונא את הבבליים: "…סנינא לכו, דכתיב 'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז' (שיר השירים ח,ט), אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא – נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו. עכשיו שעליתם – כדלתות נמשלתם, כארז שהרקב שולט בו". ניכר ממקור זה שריש לקיש סובר שהיו ישראל ראויים לפרוץ כחומה את ביצורי הגלות ולעלות בעוז לארצם, וכן עולה ממקורות נוספים.
ואכן, רבים מן הפוסקים הראשונים מתעלמים מאיסור השבועות, כדוגמת הרי"ף, הרמב"ם, הטור והשלחן ערוך, שלא הביאוהו להלכה בספריהם. אולם, הגדיל לעשות הרמב"ן, בהוספותיו לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ד', שם קבע כי יש מצוה של תורה:
"… לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו… ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם 'והורשתם את הארץ וישבתם בה', 'כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה', 'והתנחלתם את הארץ'… שלא יניחו ממנה מקום… וזו היא שהחכמים קורין אותה מלחמת מצוה… ולשון ספרי 'וירשתה וישבת בה – בזכות שתירש תשב'. ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבעה עממים.. אין הדבר כן. שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות, בדור מן הדורות… וממאמרם מלחמת יהושע לכבש תבין כי המצוה הזו היא בכבוש… הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות. ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה… וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה – הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו, ואפילו בזמן גלות…".
לא רק שלא רמז על השבועות, אלא שתוכנה של המצוה לשיטתו רוקן את השבועות מכל מעמד הלכתי. אולם, אחד מנושאי כליו של הרמב"ם על ספר המצוות, ר' יצחק די-ליאון, בעל פירוש מגילת אסתר, מעלה את השבועות לדיון על רקע דברי הרמב"ן. לשיטתו מצוות ישוב הארץ נהגה רק בזמן הבית, אולם משנתפזרו ישראל בגלות, נתבטלה המצוה, וראייתו מהשבועות הנ"ל. לכן, לדעתו, גם לא מנה הרמב"ם את מצוות ישוב הארץ מכלל תרי"ג המצוות (לא כאן המקום להאריך בסוגיה חשובה זו).
לאורך הדורות נדרשו גדולי ישראל להביע את דעתם בשאלת השבועות ומעמדן ההלכתי, ולא נוכל לפרט את ההתייחסויות של כולם לסוגיה, לכן נביא מבחר מייצג עד כמה שניתן של תשובותיהם.
באופן מכליל ניתן לומר ששלושה כיוונים מרכזיים מאפיינים את הגישות של הפוסקים האחרונים לבעיה זו. הכיוון הראשון טוען שבאמת כדברי המגילת אסתר, קיים גם בימינו איסור חמור מצד שלושת השבועות, ולכן כל עלייה ארצה בצורה לאומית או צבורית, בוודאי על רקע חיכוך עם אומות העולם, יש בה משום הפרה חמורה של השבועות, ומכאן גם קצרה הדרך להיתר בשרם של ישראל כצבאות או כאילות השדה, רחמנא ליצלן.
בגישה זו הלכו כמה מגדולי ישראל שהתנגדו לתנועה הציונית על רקע אידיאולוגי, ובראשם האדמו"ר ר' יואל טייטלבוים מסאטמר, שתימצת את עיקרי משנתו בסוגיה בספרו "ויואל משה". הוא הולך בעקבות רבו ר' חיים אלעזר שפירא, הלא הוא האדמו"ר המפורסם ממונקאטש, ומתייחס במלוא חומרת הדין להפרת השבועות. עד כדי כך הוא מקצין את עמדתו, בהטלת אשמת השואה (התרת בשרם של ישראל…) על התנועה הציונית. אמנם, הוא קצת נדחק לפינה בנסותו להסביר הכיצד זה הוצל הוא עצמו ממלתעות התופת בידי פעיל ציוני ידוע, אך גם לנקודה זו מצא תירוץ (ראה מאמר שלש שבועות אות קיא).
מנגד עמדו כמה וכמה גדולי עולם, וביארו שהשבועות אינן רלוונטיות משני היבטים מרכזיים (זאת בצד הגדולים שלא חשו כלל לשבועות). הכיוון האחד שדרכו בו גדולים אלה הוא שהשבועות מדברות על עלייה בניגוד להסכמת אומות העולם, אולם, משיתירו אומות העולם את עליית ישראל לארצם – תותר לגמרי עלייה זו. בכיוון זה הלכה כמה וכמה ממבשרי הציונות, וכן האדמו"ר ר' אברהם בורשטיין מסוכטשוב, בשו"ת אבני נזר יורה דעה סימן תנד. לשיטתם, השבועה אוסרת רק מרידה, עלייה כוחנית לארץ, ולא עלייה בהסכמה. ואכן, לאחר הצהרת בלפור וועידת סן-רמו, שהודיעו כי אומות העולם רואות בעין טובה את שיבתם של ישראל לארצם ואת זכותם עליה, הסכימו כמה וכמה מגדולי האומה שאין יותר חשש של שבועות כל עיקר (ראה שמותיהם בספר התקופה הגדולה לרב כשר עמ' קעד-קעח, ועוד).
גישה נוספת תוקפת את השבועות מכיוון השבועה השלישית. שבועה זו אוסרת על אומות העולם להשתעבד בישראל יתר על המידה. ולכן, באו גדולי ישראל וטענו שמאחר שהאומות הפרו שבועה זו, נפטרו גם ישראל משבועותיהם. כך טען מגדולי רבני הונגריה, ר' הלל קולומייא, וכן ר' שלמה קלוגר וגדולים נוספים. [סיכום מופלא ומושלם של סוגיית שלוש השבועות ניתן למצוא בקונטרס נפש עדה לר' יעקב זיסברג שליט"א, שנדפס מחדש בתוך ספרו הגדול נחלת יעקב, בהוצאת ישיבת אור עציון. מן הראוי לציין שהגשנו כאן סקירה חלקית בלבד, על קצה המזלג. המעיין יפנה למקור חשוב זה]
נסיים בדבריו של ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, מופת הדור, שנודע בספריו העצומים: "משך חכמה" על התורה ו"אור שמח" על הרמב"ם, שכתב באגרת מפורסמת (מובאת בלנתיבות ישראל לרצי"ה קוק, חלק ב מאמר נח, במהדורה החדשה):
"… אמנם כעת הסבה ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסן-רמו ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות, וברשיון המלכים קמה מצות ישוב ארץ ישראל, ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה, למקומה, ומצוה על כל איש לסייע בכל יכולתו לקיים מצוה זו…".
(שלח תשסו)
