הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)בספר יחזקאל פרק כ מסופר כי זקני ישראל באו אל יחזקאל בתביעה: כיוון שהם נמצאים בגלות אין עוד טעם לקיום מצוות חלקי ומצומצם. תביעתם כנראה הייתה כפולה: או שריבונו של עום יגאל את האומה וישיב אותה לאדמתה ואז תשמור את מצוות ד', או ש"נהיה ככל הגויים בית ישראל", ולא ניאלץ עוד להיות נאמן בברית, כיוון שהיא הופרה. יחזקאל הנביא מלמד אותם כי יש ייעוד אחר – הם חייבים להיות נאמנים בברית, ויש עניינים רבים אחרים לעשותם בבבל, עד יבוא יום ויפקוד אותם ריבונו של עולם.
נראה שיסוד דברי יחזקאל מצוי כבר בפרשתנו. שכן לאחר הגזירה הקשה על הליכת ארבעים שנה במדבר נאמרו לעם ישראל כמה מצוות: חלה, נסכים, עבודה זרה וציצית, ולא זו בלבד אלא שסיפורו של המקודש נכנס בתוך מצוות אלה. דומה שהתורה מבקשת ללמד את עם ישראל עניינים אלה במיוחד: העובדה שאין אנו מגיעים לארץ ישראל אלא בעוד ארבעים שנה אינה אומרת שלא נגיע. לפיכך, נצטווינו שדווקא עתה לדעת כי בבואנו אל הארץ נביא חלה ונסכים. בכך נשמר החזון, ובכך לא יתדרדר עם ישראל לעמדה האומרת שאם לא מגיעים עכשיו לארץ אין עוד טעם בדבר. אסור לו לעלות בהר ולפעול כנגד המגמה הא-לוהית והציווי לקבל את העונש בהכנעה – לא "משיח עכשיו", ואסור לו לשכוח מהחזון של הגעה לארץ ולוותר עליו – לא "שלום עכשיו".
לא זו בלבד, אלא שפרשת המקושש מלמדת שיש עוד עניינים שיש לבנות אותם, והם ניתנים לבנייה גם במדבר. ניתן להניח כי המקושש יצא ביום השבת בשל תחושתו ותפישתו כי אין עוד טעם בשמירת השבת. לתפישתו המוטעית, שמירת השבת היא ברית בין ישראל לריבונו של עולם והיא מותנית בכך שהקב"ה יקיים את הבטחתו ויביא את האומה לארץ. כיוון שאין הם מתעתדים להגיע לארץ אין טעם עוד בשמירת השבת. עונשו החמור אפוא אינו עונש הנוגע לשמירת שבת בלבד, כי אם למהלך ארוך ומשמעותי יותר, המלמד כי יש עניינים רבים אחרים שיש לטפח ולשמור, גם אם לא ניתן להגיע להופעה מלאה.
קשה שלא למצוא משמעות אקטואלית בדברים אלה. אף עלינו נגזר בשנה האחרונה מסיבות שאינן ברורות לנו די צרכן, להיעקר מחלק מנחלתנו בארץ ישראל. אין אנו יודעים די הצורך את פשרה של עקירה זו. ברם, פרשיות המצוות שבסוף פרשת שלח מחייבות אותנו להבין כי חזון ארץ ישראל לא תם, ואנו מאמינים כי נחזור, וכן הן מחייבות אותנו להבין כי יש עניינים רבים אחרים שיש לבנות אותם, גם בשעה שאין אנו יכולים לראות את החזון המלא. ואכן, יש תנועות שנטלו משימות אלה על כתפיהן: תנועת חב"ד שאין כמוה באחריות הגדולה ליהדות בעיקר בתפוצות ובקירובם, כוללים של תורה מציון, תנועות אחרות הפועלות בעיקר בארץ, וכל העוסקים בבניין של מה שניתן לבנות גם כאשר אנחנו עוד רחוקים מהחזון המלא.
הצירוף של שני עקרונות אלה – המשך החזון והאמונה כי יום יבוא ועוד נקיים את כל המצוות התלויות בארץ וביישובה, וכי עד בוא יום זה יש עוד משימות רבות – הוא העיקרון היכול להדריך אותנו בעת הזו. במקום להתייאש ולברוח, ותחת הניסיון להעמיד הכל על ארץ ישראל ואם היא לא קיימת אין עוד טעם לדבר אחר, מלמדת התורה בפרשתנו כי יש לאחוז בטיפוח החזון וכן להתמקד בכל אותם דברים שניתן לבנות בעת הזו. כל כך הרבה שדות ואתגרים נמצאים לפנינו – מקירובם של ישראל לתורה ועד תיקון העולם בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. כשם שעשה זאת עם ישראל הנאמן לד' במשך ארבעים שנות ההליכה במדבר נעשה כן גם אנו.
(שלח תשסו)
