כבר בתחילת הדרך מגלה משה סימנים של משבר, והגעה לקצה סף הסיבולת. מרוב צער ותסכול הוא פונה להקב"ה בניסוח מרגש ומיוחד:
"הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָֹאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק …"
אוזניו של משה כרויות לכל תחינותיהם ורצונותיהם. אולם בשיאו של משבר בוחר משה לבטא את הקושי במטאפורה של "אמא". הוא אינו יכול לשאת את בכיו של העם, ותחינתו הבלתי פוסקת למזון. הוא מדמה את מצבו לאם הנושאת את עוברה, שיולדת ולאחר מכן נושאת את תינוקה. התהליך הטבעי שעוברת כל אישה בעצם הפיכתה לאם, הוא המטאפורה של משה לקשיי ההנהגה. ייתכן ובחירת המטאפורה יסודה בחוויות מהשנים המעצבות בחיי משה, כאשר מצא את עצמו מטופל גם על ידי האם המאמצת – בת פרעה וגם על ידי אימו הביולוגית – יוכבד. נשים אלו שימשו לו דוגמא אישית, אומץ ליבן ומסירות נפשן עיצבו את מנהיגותו. בכל זאת, משה מתאונן על כך שאינו יכול ואינו מסוגל להיות כמותן כמנהיג על אומה שלימה. ומסביר הכתב והקבלה (יא,יב):
"האנכי הריתי אם אנכי ילידתיהו. כלומר, אין ביכולתי להתנהג עמהם כהתנהגות האם עם בנה … כי האם הוכן לה בטבעה למלאות בכל שעה תשוקת בנה להיניקהו משוד תנחומיה … ולי לא שמת היכולת הזאת בהנהגתי עליהם, רק אנכי עמם כאומן זכר הנושא ילד על כתפיו …כאשר ישא האומן. המכוון בזה למה תעשני כאומן ולא כאומנת, כי האומנת כאשר תשא את היונק אם יבכה תפייסהו, בתתה לו מחלב שדים אבל, האומן שהוא בעל, ואיש לא יכול לפייס את התינוק, ואם יבכה אין לו שדים וחלב יפייסהו בם"
משה מזכיר ברמז את שתי האימהות שעיצבו אותו כמנהיג. הוא מזכיר את האמא ואת האומנת. בכך הוא רומז לאמו – יוכבד, ולאומנת – בת פרעה. אמנם, השראתן עיצבה את מנהיגותו, אבל משה אינו יכול להנהיג את העם כאמא שמרגיעה את ילדיה. מנהיגות יש בה מסירות נפש אבל גבולותיה מוגבלים. אין למנהיג את התכונות המיוחדות של אמא לילדיה. כבדרך אגב מציף לנו משה את הקושי שיש בהורות ואת התכונות המיוחדות שמצויות אצל האימהות כך שתוכלנה לספק את הצרכים של ילדיהם.
כה מיוחד הדבר, שגדול המנהיגים הינו כאחד האדם החש לגיטימציה להציף את הקושי שבהורות וההתמודדות היום יומית, שכרוכה בהרגעת הילד שסובל, ולדאגה לסיפוק צרכיו הבסיסיים ובאותה נשימה קובע בכך משה את גבולותיה של המנהיגות.
(בהעלותך תשפ"א)