לעתים מחיר המלחמות האידיאולוגיות יקר הרבה יותר מאשר התועלת שבהן
האם "פשרה" שייכת לעולם החיובי של השיח האנושי, או שהיא מלמדת על חולשה ובינוניות? לא ניתן לענות על שאלה זו בלי להגדיר את תחום הדיון. כאשר אנו מדברים על פשרה ממונית בין בני אדם – ישנה סוגיה במסכת סנהדרין (ו ע"ב), האם מותר לדיין להציע פשרה? סוגיה זו מרתקת, בשל העמדות הקוטביות שיש בה: למן העמדה של "יקוב הדין את ההר", וראיית הפשרה כפגומה, כנראה בשל העובדה שהיא לכאורה מבטאת את העובדה שהדין אינו דין נכון וראוי, ועד הקביעה שהדיין חייב להציע פשרה. להלכה נפסק שהדיין חייב להציע פשרה, ושזו הדרך הנבחרת ביחסי בין אדם לחברו.
ברם, כשאנו עוסקים בתפישות רוחניות, באידיאולוגיה, בענייני שמיים – כאן הנושא הוא סבוך הרבה יותר. ראשית, בשל העובדה שלא אנחנו בעלי הבתים על עולמות אלה, כי אם כפופים לציוויו של הקב"ה. המאירי, לדוגמה, כתב על כך: "אף על פי שהפשרה נבחרת לעניין דיני ממונות, לעניין איסור אינו כן, ואל יאמר הדיין נתיר לו את זו כדי שלא יאכל את זו וכיוצא בזה" (שם ז ע"א). לעומת זאת, בעלי התוספות ראו בדיוק באותה סוגיה את החיוניות והחיוביות בפשרות מעין אלה. כדרכם של דברים, אנו למדים כנראה שיש צורך להבחין בין שני סוגים של פשרות. גם המציאות מלמדת על כך, כיוון שבסופו של דבר – קשה למצוא בה מקום אחד בו הפשרה אינה נוכחת, ומעטים מעטים הם המחוללים דבר מה בעולם ללא התקשרות, התפשרות, וויתור ונסיגה עם דעות ועמדות הסוברות אחרת, גם אם הם מצהירים שהם "ללא פשרות".
ולכן, צריך להכיר בכך שיש שני סוגים. ישנם חיים של פשרה. חיים של בינוניות. חיים ששום דבר לא ראוי להיאבק עליו, ושום דבר אינו ראוי לדבקות. זו הפשרה הבעייתית, החלשה, השייכת לעולמות הנמוכים של האדם, שצובע את הכל בצבע אפור, וחי חיים נעימים ברדידותם ובחולשתם. וישנה פשרה היונקת ממקום אחר לגמרי: מהכרה כי מעל היסודות הנתונים במחלוקת קיים מקום מאחד ומחבר שהוא חשוב יותר, שלמענו חובה להגיע להסכמה משותפת; מהכרה כי "גדול השלום", ולעתים מחיר המלחמות האידיאולוגיות יקר הרבה יותר מאשר התועלת שבהן; פשרה היונקת מענווה, שבה אדם מכיר בכפילות התודעה: מחד גיסא הוא משוכנע שמה שהוא סובר הוא האמת, ומאידך גיסא הוא חי בתודעה מתמדת כי אין האמת יכולה להתכנס בדעה אחת בלבד, ולא הוא "מלוא כל הארץ כבודו", וישנן נקודות חיות רבות גם בעמדות האחרות וכדו'.
זוהי פשרה הנובעת מתוך עוצמה רוחנית גדולה. היא מחוללת דברים טובים בעולם, יכולת לשתף פעולה, הקשבה והאזנה הדדים, הימנעות משחצנות ומגסות גאוותנית, עושר של תפישות בניגוד לבועתיות, ליכוד כוחות ומגמות בתחומים שמסכימים להם וזהירות שלא לרמוס דברים החשובים לצד השני, ועוד ועוד. זו הפשרה הנבחרת שהרבה טוב בעולם מתרחש מכוחה.
(כי תבוא תשפ"ב)