אבינעם הרש (מחנך)
שלום לבן אדם שצרח השבת על הילד שלי בתפילה.
אנחנו לא מכירים ובכל זאת אני לא חושב שהצרחה שלך נבעה מעצם היותך אדם רע. כלומר, זה לא שקמת בבוקר וחשבת לעצמך: 'איך אני הולך היום לצלק את הנפש של ילד קטן ולגרום לו לברוח מבית הכנסת?'.
ובכל זאת, תרשה לי להגיד לך כמה דברים:
מודה. קשה לי עם עניין התפילה אצל הילדים שלי. אני עובד עליו מאוד חזק. מנסה ליחצן את התפילה. לעגל איפה שניתן. לקצר. לחבב. לעשות הכול בשביל לגרום להם לאהוב אותה.
כי בוא. לא תמיד התפילה באה להם טוב. או כמו שאמר הילד היותר קטן שלי:
"אבל אבא, זה משעמם אותי!".
נו מה, ילדים שנולדו עם אקס בוקס בפה ורגילים לריגושים של הסוני פלייסטשיין – מה כבר אפשר לצפות?
ילדי הזיקוקים מחכים להתפרצות הבאה ואנחנו מנסים לדחוף להם בישול איטי ועמוק על אש קטנה.
אבל בוא תשמע משהו: הבוקר הילד שלי הגיע אליי זורח מאושר ואמר לי בהתרגשות:
"אבא, מתי אנחנו הולכים לתפילה? התפילה התחילה כבר לפני עשר דקות"
ואבא עדיין התאושש מהשינה והילד כבר על טורבו: "נו, אבא, אתה בא כבר לתפילה?!".
ובגלל שאבא כל כך התרגש שהילד שלו בטוב ובגלל שאבא כל כך התרגש שהילד שלו מראה סוף סוף התלהבות לתפילה הוא אמר לילד שלו שלא יחכה לו וילך כבר עכשיו לתפילה, והאבא כבר מסיים להתארגן ויצטרף אליו. ואבא העביר הילוך והזדרז, ורגע לפני שהוא יצא מהבית הוא-אני נתקל בילד שלי. בוכה.
שאלתי אותו: "מה קרה?, למה אתה בוכה? מישהו עשה לך משהו?".
ואז הוא אמר לי בבכי, שאדון אחד גרם לו לבכות בגלל שהוא צעק עליו שאם הוא ממשיך לדבר אז שיילך מפה!
אמרתי לו: "בוא, אני אדבר איתו. בוא איתי ביחד!", אבל הוא כבר היה נעול: "לא רוצה! לא חוזר לשם! לא הולך לבית הכנסת".
עכשיו תקשיב, בן אדם שאינני מכיר ואני בטוח שהוא לא אדם רע:
המניין הזה אמור לשאוב אליו ילדים קטנים, בניגוד למניינים אחרים שמכניסים רק מבוגרים.
ילדים, מעצם טבעם, מדברים ומתרגשים ומתלהבים ומנגנוני הוויסות שלהם הרבה יותר חלשים משל מבוגרים. אז יכול להיות שהילד שלי שכח את עצמו ודיבר בקול והפריע לך באמצע עבודת ה' שלך. בלי ציניות. אבל בוא, יש דרך איך לעטוף את הבקשה שלך לשקט אצל ילד גם בלי לצלק אותו ולגרום לו לשנוא את בית הכנסת עד שהוא ירצה לברוח מבית הכנסת, כשרק כמה דקות קודם הוא כל כך רצה והתרגש להגיע למקום הזה.
אז אם המטרה שלך הייתה לגרום לילד שלי לברוח מבית הכנסת. הצלחת.
אם המטרה שלך הייתה להחזיר לעצמך את השקט הנכסף שתוכל להתכוון בתפילה. הצלחת.
אבל אני בטוח שאם היית רואה בעצמך את הדמעות שלו, את האכזבה, את העלבון, היית מבין כבר ששום הון שבעולם לא שווה את הצער והריחוק והניכור שנגרמו לילד שלי בגלל הצעקה שלך.
אני לא מכיר אותך, אבל אני עובד מאוד קשה בשביל שתוכל לעשות תשובה ולראות אותו בעזרת ה' שוב פעם מגיע. אתה מוזמן לגשת אליו ולבקש מחילה.
אני אפילו ארשה לך להציע לו את אחת מסוכריות הגומי המבחילות האלו, בשביל להמתיק קצת את התחושה.
שמעתי שבניגוד למבוגרים שמתחילים לחשב חשבויינ'ס, אצל ילדים זה עובר יותר חלק.
לו יהי.
(במדבר תשפ"א)
