מערכת שבתוןדוד מ. פויכטונגר , עמית במכון ע"ש שוורץ לאתיקה יהדות ומדינה, בית מורשה ירושלים
בביטוי "תורת חיים", גלומה התפיסה לפיה מערכת המצוות מקיפה את אורחות חייו של היהודי, כפרט – החל במצוות שבין אדם למקום וכלה במצוות שבין אדם לחבירו. אולם התורה אינה משמשת אך ורק מורה דרך לפרט ולהתנהגותו, אלא אף להתנהלותו של הקולקטיב – ובכלל זה המודעות לפוליטיקה. המבקשים לחשוף את יחסה של תורה לתחום זה, על ידי בחינתם של המאורעות הפוליטיים המסופרים בה, נוטים לראות את חומש דברים כבסיס חוקתה (ההיבט הפורמלי) של האומה היהודית (כינון מוסדותיה הפוליטיים: מלך, סנהדרין, שופטים ושוטרים, קיבוע מערכות היחסים בין הפרטים), ואילו ספר במדבר, אליבא דגישה זו, שם דגש על המימד ההתנהגותי של הפוליטיקה (ההיבט המהותי) – תיאור המאבקים הפוליטיים שהתקיימו בין מגזרים שונים בחברה שזה עתה יצאה ממצרים. זהותו של העם היהודי נקבעה, אמנם, במעמד הר סיני, אולם תיאור התנהלותו של העם בפועל במדבר – תוך הדגשת טיב מערכות היחסים שהתקיימו בתוכו בסוגיות פוליטיות – הוא חלק מהותי בעיצובה של זהות זו תוך הבנת זיקתה של התורה לפוליטיקה.
אם נבחן, לאור הקריאה הפוליטית, את ספר במדבר, נוכל לזהות שני חלקים עיקריים: הראשון – המתבטא בפרשות במדבר ונשא וחלקה הראשון של פרשת בהעלותך – דן בהיבטים הנוגעים הן להתנהלותו הנורמטיבית של העם במדבר – נסיעת המחנות וארון ברית ה', סידור מחנה ישראל, מעמד הלווים ותפקידם, והן בציווים הנוגעים לפרטים – ציווי פסח שני לטמאים. נראה כי בחלקו השני של הספר – המתחיל בפרשתנו מנסיעת הארון ("ויהי בנסוע הארון") ופרשת המתאוננים ומסתיים בסוף החומש – מבקשת התורה להעמיק במושגי היסוד עליהן בנויות מערכות פוליטיות בכלל, והמערכת הפוליטית היהודית בפרט – הסמכות, העוצמה והלגיטימציה.
המתאוננים והמתאווים משמשים, על פי הרש"ר הירש, נקודת מפנה היסטורית בעלת מאפיינים ערכיים ומוסריים והשלכות אוניברסאליות וכדבריו:"סיפור התפתחותו של עם ישראל הופסק בשמות לד' עם חידוש ברית ה' לאחר חטא העגל. כאן חוזר הכתוב אל הסיפור הזה ומתאר את המשך ההתפתחות. הנה כבר הושלמה נתינת התורה בהר ה'…" (י', לה'-לו'). לדעתו, לולא חטאו בני ישראל – האמורים לשמש לעולם מודל לחיקוי בהתנהגותם הערכית-מוסרית – הייתה ההיסטוריה האנושית-האוניברסאלית מתפתחת בדרך שונה. פסוקי נסיעת הארון ופסוקי פרשת המתאוננים והמתאווים "כבר מביאים אותנו לתוך המחנה, והרי הם פותחים שורה של חטאים. בסופו של דבר יתברר, שכל אותו דור לא היה ראוי להיכנס לארץ התורה, וירושת הארץ למאות השנים הקרובות היתה רק חלק מתקופת החינוך של ההיסטוריה הישראלית." לדידו, לא רק שפסוק לד' ("וענן ה' עליהם יומם, בנסעם מן המחנה") הוא בבחינת "נקודת מפנה בהיסטוריה היהודית", אלא אף יותר מכך: זהו "תחילתו של ספר חדש".
המעניין הוא כי זוהי גם הנקודה ממנה ניתן להבין את עיצובה של המערכת הפוליטית בעם ישראל. החל מנקודה זו אנו עדים למבחר גדול של סוגיות פוליטיות אשר מבקשת התורה להעמיד בפני לומדיה. פרשות המתאוננים והמתאווים נובעות – וכך גם עולה גם מפרשנות הרמב"ן במקום – מהעדר לגיטימציה למנהיגות (הן הפוליטית, עלי אדמות והן כלפי שמיים) – שהצטיירה עד כה כנטולת כל התנגדות.
ובהמשך, תוהה משה רבינו, בתפילתו לקב"ה, על מאפייניה, אחריותה, עוצמתה ודרכי התנהלותה של הסמכות הפוליטית: "האנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילידתהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את היונק…לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני" (יא', יב'). ציווי הקב"ה, כתגובה, לכינוסם של שבעים הזקנים, הנושאים עם משה בעול ההנהגה הוא עדות למרכיב נוסף של מערכת פוליטית יעילה – ביזור העוצמה הפוליטית. העיסוק בסמכות הפוליטית ממשיך בפרשתנו גם ביחס למודל אחר של הנהגה: התנבאותם של אלדד ומידד במחנה. התורה מעמתת בין תפיסתו הפוליטית של יהושע החושש מערעור היציבות הפוליטית מצדם של אלו החותרים תחת הנהגת משה ("אדוני משה, כלאם"), לבין עמדת המנהיג, לפיה נבואתם של השניים אינה מהווה, לדידו, סכנה. אדרבה: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם". זהו אולי מבט נוסף על ביזור העוצמה הפוליטית ועל היתרון שבפתיחות ופלורליזם כל עוד אין קריאת תיגר על עצם הסמכות הדתית והפוליטית המרכזית, מהלכים שיקרו בשתי הפרשיות הבאות: בחטא המרגלים והמעפילים(שלח) ובמחלוקת קורח ושם התוצאות תהיינה הרות אסון.
מערכת פוליטית לגיטימית היא זו אשר נשענת, בראש ובראשונה, על מימדים ערכיים. פרשת בהעלותך האוצרת בתוכה מגוון רחב של מאורעות פוליטיים, משמשת בסיס לבירור וליבון סוגיית הסמכות, העוצמה והלגיטימציה במערכת הפוליטית היהודית, המועלים במלוא עוזם בהמשכו של ספר במדבר.
(בהעלותך תשסה)
