הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)התחלנו לפני פסח לדון בסוגיית כשרות הבשר. עמדנו על השינוי הגדול שחל בעידן התעשייתי ביחס לבשר. אם עד לפני כמה עשרות שנים היה האדם הממוצע עוד נוטל חלק כלשהו בתהליך הכשרת הבשר – לפחות בהדחה ובמליחה – כיום אנו רוכשים את הבשר ככל מוצר תעשייתי אחר, המזומן הישר לאכילה. שינוי זה הביא לכך שהאדם הפשוט איננו זקוק עוד כלל ועיקר לידע את הלכות כשרות הבשר. תחום זה נמסר לבעלי מקצוע – שוחטים, בודקים ומשגיחים – אשר עושים במקומנו את העבודה, ומביאים לנו מוצר מוגמר, כשר לאכילה.
דא עקא, שהמהפכה התעשייתית הביאה עמה שאלות חדשות לתחום, שאלות שלא תמיד ניתנת עליהן הדעת. בשנים האחרונות אנו נחשפים ליותר ויותר עדויות על התעללויות מסוגים שונים שעוברים בעלי החיים בדרך לשחיטה. זה יכול להיות צפיפות חונקת שבה גדלים העופות, שימוש בשוקרים חשמליים לצורך שינוע החיות, זריקה של אפרוחים וכבשים, ועוד ועוד. האם מקרים קשים שכאלה אמורים להוות חלק משיקולי הכשרות? האם הרבנות המשגיחה אמורה לשלול כשרות או לכל הפחות להחשיב ברמת כשרות נמוכה יותר משחטה אשר נמצאה מתעללת בבעלי חיים?
נקדים ונבהיר: צער בעלי חיים הינו איסור חמור לכל הדעות (מחלוקת היא האם הוא מדאורייתא או מדרבנן). ואולם, הלכות כשרות כמעט שאינן כוללות התייחסות לבעל החיים טרם השחיטה. מה שחשוב הוא לבדוק את סימניו של בעל החיים, לברר שהוא אינו טריפה, שהשחיטה תהיה כדין ושעיבוד הבשר ייעשה בצורה הנכונה. רוב ככל הבדיקות בתהליך הזה נעשה לאחר השחיטה. השאלה היא האם כיום, בעקבות התיעוש המאסיבי שעבר התחום, יש ל"עדכן" את הלכות כשרות הבשר כך שיכללו גם את היחס לבעל החיים לפני השחיטה?
דעתי היא שכן, ושוב אני נדרש לעניין בו הרחבנו ברשימתנו הקודמת בנושא. אילו הייתה אכילת בשר דבר המובן מאיליו, כדבר שניתן בידי האדם ללא הכרה והבחנה, היה בהחלט מקום לטעון שרשאים אנו להיות אדישים לאופן בו בעלי החיים מטופלים בדרך לשחיטה. ואולם, מעת שאנו מפנימים שאין הדבר מובן מאליו ושההיתר לאכול יצור חי שנשחט למעננו הוא חידוש, חובה עלינו להיות רגישים לאופן שבו הדברים נעשים.
כמה מצוות והלכות מוכיחות גישה זאת. ניטול לדוגמה את איסור "אותו ואת בנו" (ויקרא כב, כח). אוסרת התורה לשחוט בהמה ובנה ביום אחד "כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים" (רמב"ם מורה נבוכים ג, מח; והשווה רמב"ן על דברים כב, ו). מצווה נוספת המבוססת על עיקרון זה היא השחיטה. ספר החינוך (מצווה תנא) מביא שני טעמים למצווה זו: האחד, "לפי שידוע כי מן הצוואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף… ולא נאכל הנפש עם הבשר". הטעם השני שב אל גורם הצער: "ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו לזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערן חנם" (וכן הביא הרמב"ם במורה נבוכים ג, כו). ברמ"א אף מובא כי מן הטעם הזה אין מברכים ברכת שהחיינו על השחיטה הראשונה, לפי "דמזיק לבריה" (שולחן ערוך יורה דעה כח, ב).
העיקרון הנלמד מכאן ברור: אף ששחיטה מותרת לנו, חשוב לעשות את הדבר בצורה ההומאנית ביותר ובאופן שיפחית עד כמה שניתן את הצער מבעלי החיים. זאת משום שגם בעלי החיים מרגישים כאב או סבל, והתורה חסה עליהם. אם כן, בעידן התעשייתי, בו בעלי החיים הולכים ומאבדים את מעמדם כיצורים חיים והופכים לפרטים נטולי תחושות ורגש, נראה שחובה עלינו להכניס את מרכיבי צער נוספים לשיקולי הכשרות. כבדים של אווזים שעברו פיטום אכזרי, לדוגמה, ראויים לטעמי להיחשב כלא-כשרים, וכן על דרך זו כל בשר של בעל חיים שעבר התעללות, אף שנמצא מהודר ביותר מבחינת הלכות כשרות. זהו חלק מתשובת המשקל שעלינו לעשות כחברה לנוכח המהפכה שעברה תעשיית הבשר בעידן המודרני.
(תזריע מצורע תשעז)
