הרב אליעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולוןידועה ההשוואה המנוגדת שעורכת המשנה בין מחלוקתם של שמאי והלל שהיא מחלוקת לשם שמיים, לבין מחלוקת קרח וכל עדתו, שאינה לשם שמיים ואין סופה להתקיים. אף על פי כן, רבים בקשו לטעון שגם במחלוקת קרח ועדתו יש יותר משמץ של אמת, ואף עליה ניתן לומר "אלו ואלו דברי אלקים חיים". ר' צדוק הכהן מלובלין, בספרו 'פרי צדיק' על פרשת השבוע, מוכיח זאת על ידי טענה שבמבט ראשון נראית כמופרכת מעיקרה: התורה היא הרי תורת אמת, וכל מילה ואות בה הם אמת לאמיתה; ואם אכן אין אמת בדברי קרח, מדוע כתבה התורה את טענותיו השקריות?
במבט ראשון השאלה נראית תלושה לחלוטין, שהרי גם אם קרח עצמו שיקר ובדה מליבו טענות שווא על משה ואהרן, הרי התורה מספרת אמת גמורה בתיאור השקרים של קרח… אך ר' צדוק מוסיף וטוען שלא ייתכן שהתורה תכתוב אפילו את השקר של קרח, שכן התורה תורת אמת היא ואינה מצטטת שקרים.
ר' צדוק מוכיח את גישתו מדברי המדרש (תנחומא תולדות, א): "גדול השלום, שדברה התורה דברי בדאי בשביל השלום. ואיזה? כה תאמרו ליוסף, אביך ציווה לפני מותו לאמור: כה תאמרו ליוסף, אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך". דברים אלו שאמרו אחי יוסף אליו, הם דברי שקר, שכן יעקב לא ציווה זאת לפני מותו. אך לכאורה תמוהים דברי המדרש, מניין שדברה התורה דברי בדאי בשביל השלום? הרי התורה לא שקרה, היא תיארה דברים כהווייתם, שאכן אחי יוסף פנו אליו בבקשה זו. המדרש בכל זאת קורא לדברים אלו 'דברי בדאי', מכיוון שזהו ציטוט של שקר – אמנם האחים אמרו שקר זה, אך גם כאשר התורה מזכירה שקר שנאמר על ידי מישהו, זו תופעה שצריכה עיון ולימוד.
יש להעמיק ולהבין שדברי קרח אינם שקריים לחלוטין. השקר אין לו רגליים, ואילו היה קרח מבסס את טענותיו על שקר מוחלט לא היו דבריו נשמעים בקרב העם – הדבר היה אז ברור לכולם שקרח בא לחלוק שלא לשם שמיים אלא לתועלת עצמו, וממילא לא היה מצליח אפילו לגבש סביבו מחנה. קרח מבין שהוא חייב לטעון טענות אמיתיות וצודקות ובכך לסחוף את העם.
ובאמת יש אמת בדברי קרח: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" באמת הקדושה שוכנת בתוך כל ישראל, ומדוע אנו זקוקים בכלל לכהנים ולוויים? הטענה של קרח לא מוצגת כטענה אינטרסנטית ואנוכית, אלא כטענה עקרונית של חתירה לשוויון – קרח כביכול לא דואג לעצמו ולמעמדו, אלא לכלל ישראל, שכולם קדושים וכולם ראויים להיות קרובים להתגלות האלוקית באותה מידה כמו משה ואהרן.
האמנם כל ישראל ראויים לכך? כנראה שעדיין לא. אך קרח מסתמך על חוויות מכוננות שחווה עם ישראל בתקופה הקצרה שמאז יציאת מצרים: במהלך תקופה קצרה זו עם ישראל הספיק כבר להיות גם בקריעת ים סוף וגם במעמד הר סיני – שני מעמדים שבהם חווה כל אחד מישראל את ההתגלות האלוקית בצורה ישירה ובעצמה שאין דומה לה: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וישעיה" (מכילתא בשלח), וכן במעמד הר סיני "פנים בפנים דבר ה' עמכם" – בשני מעמדים אלו לא היו חילוקי מדרגות בתוך עם ישראל אלא כולם כאחד ראו מראות אלוקים. קרח מסתמך על תקדימים אלו וטוען "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'!" – הלא ראינו בעינינו את התגלות ה' בתוכנו, בבחינת 'זה א-לי ואנווהו' – "שהיו ישראל מראים באצבע ואומרים זה א-לי ואנווהו" (שיר השירים רבה ב, ג).
טענתו של קרח הייתה אמנם שקרית, אך היה לה בסיס בעבר הקרוב של עם ישראל, ובע"ה נזכה בקרוב שתתגשם גם בעתיד. כך מלמדת אותנו הגמרא בסוף מסכת תענית (דף לא ע"א): "אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר (ישעיהו כה): ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". המיוחד במחול הוא השרטוט המעגלי שלו – אין בעיגול מישהו קרוב יותר מזולתו, ראשון יותר או מוביל יותר. כולם קרובים לקב"ה במידה שווה, וכולם רואים פנים בפנים את השכינה ואומרים 'זה' – "הנה אלקינו זה… זה ה' קווינו לו".
(קרח תשסה)
