רט אבי (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])על סמיכות פרשיות מרים והמרגלים והקשר ביניהן כתב רש"י: "לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת מְרַגְּלִים לְפָרָשַׁת מִרְיָם? לְפִי שֶׁלָּקְתָה עַל עִסְקֵי דִבָּה, שֶׁדִּבְּרָה בְאָחִיהָ, וּרְשָׁעִים הַלָּלוּ רָאוּ וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר."
רש"י מבקש למקד אותנו בשתי תובנות מרכזיות.
האחת– ללמוד לקח ולהסיק מסקנות. אם ראית נפילה וכישלון שנבע מטעות מסוימת, תסיק מכך את המסקנות הנכונות לפעם הבאה, ואל תחזור על אותה הטעות. אם ראיתם שמרים נענשה בגלל דיבור לא ראוי – למה אתם המרגלים חזרתם על אותה הטעות?
השנייה – שימו לב באופן מיוחד לשני הכוחות העוצמתיים והמשמעותיים שעומדים לרשות האדם, ועשו בהם שימוש נכון ומבוקר – כוח הדיבור וכוח הראיה.
הקשר בין שני הכוחות הללו הוא ישיר וברור. האדם רואה את מה שהוא רואה ובעקבות כך מדבר, ולפעמים התהליך הוא הפוך- האדם מדבר או שומע דיבור, ובעקבות כך הוא רואה דברים אחרת משראה קודם.
שני הכוחות העוצמתיים הללו נוכחים מאד בפרשת שלח בתחילתה ובסופה.
volodymyr-hryshchenko
בתחילתה בפרשת המרגלים: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן.. אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ.. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא… וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ .. וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ.. וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ..וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם..", ובסופה בפרשת הציצית: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם …".
גדולתם של שני הכוחות העוצמתיים הללו היא גם חסרונם. מצד אחד- הם יכולים להוביל את האדם לראיית מציאות נכונה ונכוחה, לקבלת החלטות ראויות ונבונות, לדיבור חיובי המעצים ומחזק את הפרט ואת הכלל, אולם מצד שני הכוחות הללו עלולים להטעות ולשבש את המציאות לבלי הכר. העין עלולה לראות דברים לא נכונים וראויים, לפרש אותם באופן מוטעה ולהוביל את האדם למסקנות שגויות מעיקרן. הפה עלול להכשיל את האדם בדיבורים אסורים, שיש בהם כדי לפגוע בסובבים, באיכות החיים החברתית, ובדרכי התקשורת עם הסביבה.
מציאות החיים המודרנית והטכנולוגיות הפועלות במציאות הזו, העצימו את הכוחות הללו כמעט ללא גבולות. האדם יכול לראות היום כמעט כל דבר, בכל נושא, בכל רגע נתון ובכל מקום בעולם. כדור הארץ ואף החלל מרושתים במיליוני מצלמות שיש בכוחן לצלם ולהעביר בזמן אמת כמעט כל דבר שמתרחש על פני הגלובוס ואף ביקום כולו. העיניים האנושיות שפעם יכלו לראות רק את מה שמתרחש בסביבתן הקרובה, יכולות היום לראות כל דבר בכל העולם.
האדם רואה כל כך הרבה דברים, ופעמים רבות אין לו את היכולת ואת הכלים להבין, להפנים, לנתח, לעכל ולהטמיע את כל מה שהוא רואה. כמות ועוצמת המראות אליהם נחשף האדם הממוצע היא כה רבה, עד שיש בה כדי לטשטש, לבלבל, להטעות, ולהביא למצב של תמהון לבב.
כך גם הדיבור. מרוב מלל הבוקע מכל מקום ובכל רגע, אין לאדם יכולת וכלים להקשיב באמת, להרגיש, לנתח, לבחון, לחשוב, ומתוך כך להגיע למסקנות נכונות. כוח המלל והדיבור הזה יכול בקלות רבה כל כך, באמצעות הטכנולוגיות והרשתות החברתיות, להגיע תוך שניות למיליוני אנשים בקצוות תבל, לפגוע באנשים, להרוס בריאות, לחסל פרנסה, להבאיש ריחם לבייש ולהלבין פנים, ולפגוע בשמו הטוב של אדם באופן בלתי הפיך.
שני הכוחות הללו יש בכוחם להיות היסוד לחברה ולמדינה הכי טובה שיש, וחלילה בשימוש לא מבוקר עלולים להיות הגורמים לחורבנה.
לא בכדי, ערב הכניסה לארץ, ממקדת אותנו הפרשה בשני הכוחות הללו, כרוצה לומר- אתם עומדים להיכנס ב"ה לארץ ישראל. אם אתם רוצים להקים בה חברת אנשים יהודית ראויה והגונה, דאגו לכוון את המצפן והמצפון שלכם, את העין שלכם ואת הדיבור שלכם לתדר החיובי הנכון, שרואה טוב, מדבר טוב, ומוביל למציאות טובה.
***
ובשולי הדברים, בהקשר לארץ הטובה, לכוח הדיבור והראייה, ולאחריות ליצור חברה ערכית מוסרית וראויה.
השבת אנו מציינים בדיוק 44 לקרב סולטן יעקב. 44 שנים זה כבר שני דורות ונכדינו כבר משרתים בצבא.
עבורנו הלוחמים בקרב- במובנים רבים הפצע עדיין פתוח. הן בגלל החברים הרבים שנפלו בקרב, עשרות הפצועים הנושאים על גופם את מחיר הקרב, והן בגלל הזיכרונות, ובמיוחד העובדה כי עדיין אחד מחברנו לנשק ולקרב טרם חזר- יהודה כץ. אומנם הייתה הקלה של התרת הספקות עם הבאתם לקבורה בשנים האחרונות של זכריה באומל וצביקה פלדמן ז"ל, אך יהודה עדיין לא איתנו. וכל עוד הוא לא איתנו – הפצע פתוח ומדמם.
נכון שמאז עברנו הרבה מלחמות, קרבות, מבצעים וכו', שעליהם שילמנו מחירים גבוהים, ונכון שצרות חדשות משכחות צרות ישנות, ואף על פי כן- מחובתי לשוב ולהזכיר את העניין הזה פעם אחר פעם, ומחובתנו כחברה ומדינה להתיר גם את הספק הזה לכאן או לשם- ולהביא מעט מזור ונחמה למשפחות ולחברים, ולאומה כולה, גם אם זה יקרה לאחר שנים רבות כל כך.
