מערכת שבתוןדוד מ. פויכטונגר, עמית במכון ע"ש שוורץ לאתיקה יהדות ומדינה, בית מורשה ירושלים
פרשת מטות מעלה מספר קשיים. הקושי הראשון הוא בפנייתו של משה דווקא לראשי המטות באזהרה על הנדרים והשבועות. מדוע הפנייה לישראל מתווכת באמצעות ראשיה ולא בפנייה הרגילה הישירה: "דבר אל בני ישראל"? האם לא נוגע נושא הנדר לכל כלל ישראל? הקושי השני נוגע לחיבור הלא ברור שעושה התורה בין פרשת הנדרים להמשך – הציווי להלחם במדיין ("נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים").
מן המפורסמות הוא כי בחיבוריו השונים מזהה הרמב"ם את האדם כ-"חיה פוליטית" המשמש גרעין ותשתית לייסודה והבטחת קיומה של חברה. כוח הדיבור ("רוח ממללא" עפ"י האונקלוס) שהוענק לאדם במעשה בראשית, הוא הכלי שבאמצעותו נוצרת התקשרות וזיקה בין הפרטים. בחיבורו "מילות ההיגיון"(פרק יד') עומד הרמב"ם על הנהגות שונות של האדם הנגזרות מעצם הוויתו כ-"מדיני": "ואולם החוכמה המעשית, הנה היא תיחלק לארבעה חלקים: הראשון – הנהגת האדם נפשו, והשני – הנהגת הבית, והשלישי – הנהגת המדינה, והרביעי – הנהגת האומה הגדולה או האומות." כל אחת מהחוכמות הנזכרות דורשת, כאמור, דפוס התנהגות מסוים הנגזר מגודלה והיקפה של היחידה. הרמב"ם, בשונה מדיוננו, עוסק אמנם בסוגיית ההתנהגות האנושית השואפת להגיע לכדי מיצוי התכלית – האושר, אולם נראה כי דפוס תיאורו עשוי לענות על שתי השאלות אשר הוצבו בתחילת הדברים.
נושא הנדר מגלם מבחינה רעיונית את התנהגותו, מרחב אחריותו ודרכי התנהלותו של האדם. בשלב הראשון, אם כן, מבקשת התורה לומר כי הנדר אותו מקבל על עצמו בדיבור מפורש ("רוח ממללא") פירושו קבלת התחייבות, נשיאה באחריות של האדם כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו. קיום הנדר הוא חובה חמורה כל כך עד שיש הרואים במעשה הנדר כי: "נודר ומקיים – כבונה חרבנות (דהיינו המקיים את נדרו כמוהו כבונה את חורבות המקדש), ונודר ומאחר – כמבטל קרבנות". (בקדושתא )
בשלב השני דנה התורה במרחב אחריותו של האדם כלפי משפחתו, ביתו – המעגל החברתי הקרוב ביותר: מהם התנאים המתירים את התערבות האב בנדרי בתו, מהם גבולות האחריות של האיש כלפי התחייבויות אשתו. לאור דברים אלו, נראה כי לא בכדי דורש משה להציג דברים אלו דווקא מול ראשי המטות, שהרי המטה, השבט הוא המשפחה המורחבת – המעגל השלישי עליו מצביע הרמב"ם – וראשיו הם אלו המופקדים על הנהגתו ותפקודו. על דברים אלו מוסיף הרש"ר הירש (מט', ב') קומה נוספת עליה מופקדים ראשי המטות והיא עיצוב הזהות התרבותית. בתחילת דבריו מדגיש הרש"ר את החשיבות שבחשיפת המנהגים והאופי, הייחודיים לכל שבט. העלאת הפלורליזם התרבותי של השבטים אמור להיעשות בניצוחם של ראשי המטות אשר בסופו של תהליך "עליהם לכוון את כל אלה לאפיק הרצוי למען יתגשם תפקיד הכלל על פי סגולתו המיוחדת של כל 'ענף'." הגשמת ייעודו של עם ישראל מצוי דווקא בסוד ריבוי הגוונים שבו, ולא מתוך אחידות תרבותית! "…התנאי להתפתחות הכלל ולחיי הקהילה", ממשיך הרש"ר, "הוא התוקף המחייב של הנדר ושל התקנות שנתקנו בידי האדם." לאמור, הבניית זהותה של האומה היא צירוף של שני תנאים הכרחיים: א.ההכרה במגוון זהויות ומנהגים הגלומים בכל משפחה ושבט והטמעתם באומה. ב.הדרישה מכל פרט (האדם, משפחתו וביתו) לשאת באחריות. רק לאור ההכרה בשני יסודות אלו מתעצבת הזהות לאומית המאפשרת את החוכמה המעשית הנגזרת ממנה – הנהגת אומה.
נראה, אם כן, כי חיבור שתי פרשות עוקבות אלו מוביל למעגל הרביעי עליו מצביע הרמב"ם – הנהגת האומה בין האומות. מלחמת ישראל במדין, המתרחשת בזירת מעגל זה, היא בבחינת מידה כנגד מידה. אם ביקשו מדיין לערער את המרכיב הזהותי, התרבותי והאידיאולוגי של עם ישראל במדבר (באמצעות הפגיעה באדם בביתו וחברתו באמצעות נישואי התערובת), תהא תגובת האומה הישראלית נבנית על בסיס הנדר (האחריות) והתרבות – המוטבעים באדם, בביתו וחברתו. רק לאחר מכן, מובטחת הצלחת התמודדותה של האומה עם האתגרים העומדים למולה מחוץ.
(מטות תשסה)
