מרדכי גרנביץדרשות רבות נכתבו על המשמעות של "פסח שני". על הזדמנות שניה גם למי שפספס. ספרי חסידות מלאים בהיבט הזה שאמור לחזק אותנו במצב שלא הלך לנו, שאנחנו מרגישים שהחמצנו הזדמנות. אל תתייאש, המשך לנסות. זהו המסר הנפוץ.
אני בעד שלא נתייאש, ושנמשיך לחתור גם כשנראה שהתפקשש לנו. אבל ברשותכם משנה זווית בסיפור: גם אנחנו נותנים הזדמנות שניה? אנחנו קשובים למי שפספס? בדור המדיה והשיימינג אנחנו מנסים לתת רגע של שקט למישהו שמעד, בכדי להסביר את עצמו? או שמא טעות קטנה והופ, הוא נכנס למועדון המסומנים באיקס לדיראון עולם?
הכרתי ילדה שלא התקבלה למוסד שהיא רצתה בטענה של חוסר מקום. זה לגיטימי כמובן. אבל אבא שלה ראה שהיא מאוכזבת, ואמר לעצמו- אולי ננסה בכל זאת. הוא התקשר לראש המוסד, שלא הסכים לדבר. האבא אמר לו: תשמע, אני לא מבקש שתקבל אותה, אני מבקש שתתן לי חמש דקות מהזמן שלך. ואני מתחייב לך שאחרי חמש הדקות הללו, כל מה שתחליט מקובל עלי ואני לא מתקשר יותר. אני סך הכל רוצה להגיד מה שחשוב לי להגיד, וזהו. הוא לא הסכים, באופן נחרץ הוא סגר את הדלת, "אין לי חמש דקות בשבילך".
אני לא דן את אותו מנהל, וברור לי שאי אפשר לפנות זמן לכל העולם, אבל הכרתי פעם מנהלת, שנענית להורים בסיטואציה כזאת, גם אם מדובר במאה הורים, גם אם היא צריכה לפנות שלושה ימי עבודה כדי לשמוע מכל אחד כמה הבת שלו מדהימה ואז להסביר בעדינות ובהתנצלות שבאמת אין מקום. קודם כל היא לעולם לא יודעת מה היא תשמע. אבל חשוב יותר, היא נותנת להם את המקום, את האפשרות להתבטא, זה הרי הדבר הכי יקר להם, הילדה שלהם, אז איך אפשר להגיד "לא" מבלי לתת לאדם את הכמה דקות הללו לדבר את מה שמתפוצץ לו בבטן? לא מגיע לו? גם אם זה לא ישנה את ההחלטה, התחושה שלא טרקו לי דלת על האף, ששמעו אותי, היא חשובה. ולפעמים זה גם יכול לשנות – מה אנו יודעים?
אז מי אני לדון את זה שלא הסכים. אל תקחו את זה לשם. אבל אני כן מנסה לקחת לחיים שלי איזה לימוד מעשי: גם כשבא לי לנפנף מישהו מראש, להכניס אותו למגירה הזאת של הלא רלוונטיים, או גרוע מכך, של אלו שיש לי כבר דעה ברורה לגביהם, קח אוויר. תן הזדמנות שניה. בטח ובטח אם האדם מבקש, אל תסגור לו דלת. לפחות תסביר את עצמך ואל תתעלם. זה לא תמיד קל, ולא תמיד מצליח. אבל זאת נקודה למחשבה.
אז הגיבור המרכזי בסיפור מבחינתי הוא משה רבינו. כשהחבר'ה באים עם דרישה כמו "למה ניגרע", במקום להגיד להם: 'פסח היה, פספסתם ת'רכבת יא טמאים. אני עסוק כרגע'. הוא מקשיב ברצינות ומחליט לשאול את הקב"ה.
הוא נותן צ'אנס ומפנה חמש דקות. מענטש!
(בהר תשעט)
