מרדכי גרנביץ
'באנו לשמח'- אנחנו מדקלמים ומשערים שתכף נסתובב כלעומת שבאנו, אבל לא. היא פותחת את הדלת. פנים שטופות מדמעות, משהו התרחש כאן
לפני אי אלו שנים, היתה תקופה שהייתי מסתובב הרבה עם עוד חבר טוב, מוסיקאי, היינו מצטיידים בגיטרה ודרבוקה ומחפשים איפה אפשר להביא קצת שמחה, קצת אור לאנשים. שנינו היינו אחרי יום עבודה, אבל זה מאד בער בנו, העניין הזה של לשבור חומות בין בני אדם, לשבת עם אנשים שונים, לייצר מרחבים של מפגש, של קשר, ממש הקדשנו לזה זמן ואנרגיה. יש מקומות שזה יחסית קל, בסיס צבאי למשל, ברגע שנכנסנו כולם איתנו, שרים, שמחים שבאנו. אם נקלענו למסיבה רצינית של בני נוער, מובטח לנו שבסוף הלילה יהיו לנו כמה חברים חדשים, הלב כבר פתוח, אנשים באו לנוח מהשטף של השגרה ולשמוח ביחד, ואז אתה מגיע ונפתח משהו, שירה, שיחה, והרבה חיבור. אבל יש לילות שאין לאיפה ללכת, ואני יודע שזה נשמע מוזר אבל היינו פשוט דופקים בבתים. וילות מפוארות, דירות שיכון, לא משנה בכלל. השלב הכי קשה זה כששואלים מי בדלת?… אז היינו עונים שבאנו לעשות שמח. במבט לאחור אני חושב שצריך פעם לעשות מחקר על תכונות הנפש של אלו שפתחו, אני כנראה לא הייתי פותח..
עם הזמן אספנו כל מיני תשובות מעניינות של אלו שלא רוצים לפתוח. למשל שכבר "תרמו". או "אני נעולה בבית בלי המפתח". פעם היה בנין שלם שככה הגיבו, כולן נעולות בבית…
נו, בתכלס' זה מובן, מלחיץ לפתוח לשני אורחים לא קרואים שבאו לעשות שמח.
אבל כשמישהו כבר פתח, אוהו… אפשר לכתוב ספר מהחוויות, הסיפורים והשיחות שהיו שם. זה לא יאומן.
ובכן, ערב אחד אנחנו דופקים על דלת. יש רגע של שקט, ואז מישהי שואלת בקול שבור "מי בדלת?". "באנו לשמח", אנחנו מדקלמים ומשערים שתכף נסתובב כלעומת שבאנו, אבל לא. היא פותחת את הדלת. פנים שטופות מדמעות, בית הפוך, רואים שמשהו התרחש כאן. אנחנו מנגנים קצת. ואז היא שואלת אותנו בקול רועד: "אתם במאה אחוז אנשים? בני אנוש?"
אנחנו שותקים, והיא ממשיכה: "אני בתקופה קשה מנשוא, קשה מנשוא. ישבתי על הספה ובחוסר אונים פניתי לבורא עולם, שאם הוא קיים, שישלח לי איזה מלאך, משהו, מישהו, שישמח אותי, שיעשה טוב ללבי השבור. אחרי כמה שניות דפקתם בדלת ואמרתם שבאתם לשמח… אתם בטוחים שאתם לא מלאכים מן השמיים?"…
***
למה נזכרתי בסיפור ההוא? לא תאמינו. אבל קיבלתי הודעה ממישהי שסיפרה לי שהזמינה כמה ספרים שלי כדי לתת כמתנות. לכאורה זו היתה הודעה כמעט סתמית, עדכון נחמד כזה. אבל מה אנחנו יודעים על האדם מהעבר השני?… אותי זה תפס באיזו סיטואציה של מחשבות נוגות והתלבטויות מסויימות, קצת דכדוך אפילו. ההודעה הזאת היתה עבורי לחישה מעודדת: מה שכתבת, עושה טוב בעולם. וואו, כמה שזה יכול לתת כח במצבים של חוסר בהירות. חשבתי לעצמי 'הנה, אני ממש כמו האשה ההיא על הספה, ששאלה אם אנחנו בני אדם או מלאכים'.
למי אין רגעים כאלו, שהוא זקוק רק למישהו שידפוק בדלתי לבו…
***
"אלה מסעי בני ישראל", ללמדנו סודה של ההליכה בדרכים, ברגעים חשוכים, בזמנים שאנו זקוקים לדפיקה בדלת, ובזמנים שבכוחנו להיות המלאך עבור אחרים…
(מטות מסעי תשפ"א)
