מרדכי גרנביץ
לפני אי אלו שנים עבדתי על שני שירים שלי עם אחד המוסיקאים המפורסמים בארץ. ישבנו שעות ימים ולילות על הקלטות ועיבודים, שעות אולפן רבות שעלו טבין ותקילין, והיה ברור לי שאני משקיע במשהו טוב שיצא לאור העולם ויעשה את שלו. כשסיימנו את התהליך לא ידעתי כל כך מה לעשות עם השירים, מתי נכון יהיה להוציא אותם, באיזה אופן, ועוד כהנה וכהנה. הנחתי לזה, והמשכתי בחיי. עברו כמה שנים, וכשנזכרתי בהם הקשבתי שוב, וכבר היו לי הערות על כל מיני דברים. הקול שלי גם הוא קצת השתנה, וגם עולם התוכן והניסוח. בקיצור לא הרגשתי שאני יכול לצאת עם זה החוצה כמו שצריך. "עבר זמנו בטל קרבנו", מה שהיה נכון אז, וגרם לי להשקיע זמן ואנרגיה, העלה אבק בינתיים והרגיש כבר פחות שייך. שמתי אותם ברשת בפלטפורמות מסויימות כדי שזה יהיה. אבל לא מעבר לכך.
תחושת ההחמצה במקרים כאלו היא גדולה, והתחושה שחיכיתי וחיכיתי עד שפספסתי את המומנטום היא תחושה לא משמחת…
זה לא מיוחד רק למוסיקה… תופעת הדחיינות היא מוכרת ונפוצה, ונדונה רבות בפסיכולוגיה. פעמים רבות האדם כל כך פרפקציוניסט, רוצה שהכל יהיה מושלם, אז הוא דוחה דברים כל עוד הוא לא בטוח שיהיה מרוצה, או שכולם סביבו יהיו מרוצים…
זה נוגע לדברים הכי פשוטים, כמה פעמים אדם מגיע לתפילה עייף מיום עבודה, אז הוא ממלמל את המילים במחשבה ש"יום אחד" הוא יתפלל בכוונה, כשהוא יהיה ערני וצלול. רגע… אבל אפשר לכוון 'בקטנה' מה שאפשר, הקב"ה עדיין פה מולי, לא? אז זהו, שאם זה ממילא לא יהיה כמו בחלום האידאלי, לפעמים אנחנו דוחים להזדמנות טובה יותר…
כמה פעמים אתה אומר לעצמך שחשוב לשבת לדבר עם הילדים, לשמוע מעולמם בנחת, מה מעסיק אותם, מי החברים שלהם, אבל זה נדחה מיום ליום כי היום זה כבר לא ילך כמו שצריך…
רבי נתן מברסלב מסביר שזה המסר העיקרי של ספירת העומר: ההכנה לקבלת התורה, שהיא מודל ההכנה הראויה לכל דבר טוב שאני רוצה לזכות אליו, היא ההבנה שכל יום נספר, יש ברכה על כל יום והוא חלק מהחשבון. אי אפשר לדלג עליו אם הוא היה מספיק חשוב כדי לציין אותו ולברך עליו…
היום הזה, הרגע הזה, עם חוסר השלמות שלו, עם העייפות או הכבדות שלו, עם האילוצים והבעיות והבלבולים, עדיין הוא יום חשוב. והרגע הזה ממש שבו אני עומד, הוא ממש כל מה שיש לי עכשיו.
פעם אמר לי אחד שעושה ריצות ואימונים, שהרגע הכי קשה זה להחליף בגדים ולצאת לרוץ. הריצה עצמה היא אתגר כייפי, כשאתה כבר ב'שוונג' אתה נהנה מזה. אבל כשאתה יושב עם הקפה על הכורסה אחרי יום עבודה, הרגע הכי קשה הוא הסוויץ הזה "אני יוצא לרוץ". זאת הנקודה!
(אמור תשפ)
