מרדכי גרנביץהרב דניאל פריש זצ"ל כתב עשרות ספרים אך התפרסם בעולם בעיקר בפירושו "מתוק מדבש" על ספר הזוהר. ביומנו האישי נמצא סיפור מופלא: כאשר סבל מדלקת פרקים, אחרי שהרופאים הקונבנציונליים הרימו ידיים, המליצו לו יודעי דבר לטוס לפיליפינים לרופאים מסוג שונה.
הוא מתאר את נסיעתו בכפרים עניים ופרימיטיביים שהקידמה לא הגיעה אליהם. בהגיעו לפתחו של רופא מסויים ראה אנשים היוצאים ממנו שמחים על המזור הפלאי שהביא להם. הוא הביט מן הצד בשיטות הטיפול וראה את הרופא מנענע את ידיו, כמו חופן דבר מה באוויר ומוריד ידיו כלפי המטופל, לוחש לחשים, ומצחו חרוש קמטי מאמץ. הרב פריש חשש שמדובר ברופא אליל המשתמש בטכניקות מאגיות שאינן כשרות, והחליט שכל זמן ה'טיפול' הוא יתרכז במחשבתו במציאות ה', בכך ש"אין עוד מלבדו", ושאין שום כח בעולם שאינו מקבל חיותו מרצון הבורא. הוא התיישב במחשבה זאת על כסא הטיפולים, הרופא התחיל לנענע את ידיו סביב ראשו של הרב פריש, וניכר היה כי הוא מתאמץ מאד, מזיע ביותר, ופניו אומרות חוסר אונים. לאחר שעה ארוכה הוא שמט את ידיו וצנח חיוור על הכסא. כשהוא נעץ מבטו ברב, שאל דרך מתורגמן: "על מה אתה חושב?", הרב פריש הסביר לו את מחשבתו, והרופא הזדעק, "לא טוב! לא אוכל להביא לך ריפוי אלא אם תפסיק עם מחשבה זו ותמסור עצמך בביטול ובאמון גמור בכוחו של הרופא", והסביר שזאת כיוון שמחשבה זו מפריעה לו ואינה מאפשרת לכוחותיו לפעול.
כששמע זאת הרב קפץ ממקומו ויצא מן המקום, הוא הבין כי כנראה יש שם כוחות שאינם יכולים לשלוט בו כאשר הוא מרוכז באמונה פשוטה. הוא יצא מן הכפר להתפלל מנחה וביומנו הוא מתאר את החוויה שלאחר מכן: "והתפללתי מתוך התעוררות והתרוממות הנפש שאפילו בתפילת נעילה לא זכיתי לזה, ולוואי שאזכה להרגיש זאת עוד פעם בימי חיי"…
***
הרב בנימין זאב חשין זצ"ל, היה ידוע כמומחה בעל שם בקריאה בכף היד. אנשים רבים פקדו את חדרו הקטן שבשכונת מאה שערים בכדי שיקרא בקווי ידיהם.
רגיל היה להגיד כי לחסידי ברסלב הוא אינו יכול לקרוא בכף היד כיוון שהקווים משתנים אצלם אחרי שהם שופכים ליבם בפני קונם בשעת ה'התבודדות' היומית כמצוות רבם…
***
כוחות מיסטיים ישנם בעולם, מרחב שלם ומרתק הפתוח בפני מחפשי רוחניות למיניהם. הדברים הללו אינם הבל ודמיון, אולם הקשר הבלתי אמצעי שלנו עם הבורא יש בו כדי לדלג מעל החכמות הללו. האמונה בכך שיש רצון הפועל במציאות ויש בידנו לפנות אל בעל הרצון ולשטוח בפניו באופן ישיר ונטול תיווכים את רחשי לבנו, היא פשוטה ונטולת מניירות, אין בה פומפוזיות וברקים, אולם כיוון שהקשר עם הבורא הוא העיקר, הרי שעל אף הדרכים השונות והכוחות המיסטיים, הפניה הפשוטה והישירה מעומק הלב – מנצחת את הכל.
(חיי שרה תש"פ)
