מרדכי גרנביץכשהגו העסקנים החרדים את הרעיון של תחבורה ציבורית נפרדת, המכונה "קווי מהדרין", נכנסו אל האדמו"ר מגור ה"פני מנחם" בכדי להחתימו על מכתב הקורא להשתמש בקווים אלה. ההנחה הייתה כי הרבי, הידוע בקנאותו לענייני צניעות והפרדה בין המינים, יהיה בוודאי הראשון שיחתום על מכתב שכזה. אולם להפתעת כולם סרב הרבי בתוקף. "רואה אני בעיני רוחי אשה ההולכת ברחוב עם סלי קניות, כאשר מסביבה מתרוצצים ילדיה, היא מחכה בחום בתחנה, ושומרת עליהם שלא ירוצו לכביש. ואז סוף סוף מגיע האוטובוס. אך היא איננה עולה עליו, כיון שהרב'ה חתם שצריך קווי מהדרין, והקו המהודר יגיע רק בעוד עשרים דקות. איני יכול לחתום על דבר כזה"… לבסוף, רק לאחר ששינה כמה פעמים את נוסח המכתב באופן שיהיה ברור שזו רק המלצה אפשרית, נאות לחתום.
מעשה חריף יותר אירע אצל ה"חפץ חיים". בתקופתו היה יהודי ברוסיה שהעסיק בבית חרושת 600 פועלים יהודים. אולם הוא החל לפתוח את מפעלו בשבת, ועסקנים הגיעו להחתים את ה"חפץ חיים" על מכתב הקורא לכולם לעזוב את המפעל. וכך הוא ענה: "מה יקרה אם אחד מהיהודים הללו שיתפטרו, לא ימצא עבודה אחרת, והבן שלו יחלה חלילה, ולא יהיה לו כסף כדי לטפל ברפויו? מי יהיה אחראי לזה? אתם? ובכן, עד שלא מצאתם עבודה לכל אחד מהיהודים העובדים שם, אני לא חותם!" (את הסיפור בררתי עם מקור נאמן עלי).
לעתים בשיח הציבורי, ישנה תחושה כי מאז שניתנה תורה, הרי שהטוב והרע הם ברורים, והמבט נהיה דיכוטומי מעט, שחור ולבן. האם מתן תורה נתן לנו בהירות וטוטליות? לכאורה ההיפך הוא הנכון, הפער בין הנאמנות לציווי אלקי, לבין הדינמיקה של החיים, מייצר קונפליקטים רבים בחיי המאמין, קונפליקטים שאינם "טעות בתכנית" אלא חלק אינטגרלי ממהותה של עבודת הבורא. אותו אלקים שנתן תורה, הוא גם אלקי המציאות, על כל מורכבויותיה…
כשוך סערת "דתיי הרצף" אשר הרעידה אמות הספים של בתי המדרש חשבתי בלבי, האין זו מראה נאמנה שראוי להביט בה? האם לא כולנו "על הרצף"? רצף שמהותו הנסיון לסנכרן בין חיים חברתיים ותרבות לבין הצו האלקי. בין צרכים אנושיים בריאים לבין נאמנות לדבר ה'?
במקומות רבים בהם ביקרתי, קהילות מהסוג הסגור והשמרני, שמתי לב כי היכן שישנן חומות גדולות, מתפתחים בסתר גם מרתפים חשוכים. באדם בוער הצורך לתת ביטוי לכשרונותיו, למאוויו, כמו גם לזעקתו ולשאלותיו הנוקבות. מחנק של כל אלו בשם ה"נאמנות לתורה" כביכול, זהו הפתח לבעיטה. האפשרות לשמר חיי תורה תלויה בדיאלוג מתמיד עם החיים כפי שהם, ודווקא לא בטוטליות המתעלמת מן המציאות.
ובשולי הדברים, כיון שהוזכר הרצף. דורות רבים היה חשוב לייצר מרחב שנקרא מגזר, וקודים שישמרו כי אף אחד לא יזלוג החוצה. אבל זהו, הגרסה אינה מעודכנת, האינטרנט פתח את כולם, ואין חומה העומדת מולו. אדם בכל גיל יכול לראות את עצמו מן הצד, לראות מה כותבים עליו ועל הוריו, ולגלות שדרכם היא אך אופציה אחת מיני רבות. זוהי טלטלה לתודעה. דומה שהכותרות מתנפצות והתבניות בהן הורגלנו לחשוב עוד אינן רלוונטיות. ובכל סיטואציה לגופה, הבחירה רובצת לפתחו של האדם הפרטי, ללא קשר לשייכותו המגזרית. סרו שקולי ה"מה יגידו", השפה היא שונה, וכל אדם עושה את בחירותיו בכל ענין לגופו וללא קשר ל"משמעת קבוצתית".
האין פה קריאה של המציאות להישיר מבט, ולהסכים להלך על פני הגשר הצר הזה, שאין בו עוד חומות מן הצדדים, לדייק, להגיש לילדנו לב בוער, ולא רק "אסור" ו"לא ראוי", כי אם תוכן אמתי, נקי מפחדים ושקולים צדדיים, קשוב לצרכים ולתנועות הנפש הבריאות, הכוללות חיפוש, שאלות, ניסוי וטעיה, ובקשת אמת חפה מפוזות?.
"לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם".
(יתרו תשעח)
