העורמה שבאונאת דברים

במונח 'אונאה' אנו משתמשים בד"כ בהקשרים ממוניים. כך גם לומדים אנו מלשון הפסוק: 'וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו' (ויקרא כה ,יד – יז). התורה חוזרת על מצוה זו באותה פסקה: 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלקֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלקֵיכֶם' (פס' יז).
לדעת האבן עזרא, הואיל והן המוכר והן הקונה עלולים לחטוא באונאה, נכפל הלאו בתורה, על מנת להזהיר כל אחד מהם. אולם רש"י סבור, שהתורה כופלת את הלאו כדי לצוות על שני סוגים של איסור אונאה. הלאו האחד מתייחס לאונאת ממון והשני לאונאת דברים. וכך נאמר במשנה בבא מציעא (ד,י):
'כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר: 'וגר לא תונה ולא תלחצנו'.
בעוד שאונאת ממון פוגעת ברכושו של האדם, אונאת דברים פוגעת באדם עצמו. אונאת ממון עלולה להתרחש במסגרת עסקה שבין מוכר לקונה. הקונה מעוניין בחפץ והמוכר מנצל את ההזדמנות ומוכר לו במחיר יקר יותר. בשלב הראשון הקונה הביע את הסכמתו, אבל לאחר מכן, שכאשר נודע לו אודות האונאה, הוא מעונין לבטל את העסקה. טיבה של אונאה, שבשלב הראשון הובעה הסכמה לעסקה ורק לאחר זמן מתגלה השקר. כך גם באונאת דברים, שאין בה הלבנת פנים ישירה אלא שיח תמים, ומבין השיטין מתרחש העלבון ופעמים רבות לוקח זמן לעכל ולהבין שמדובר בפגיעה. החמור שבאונאת דברים הוא שהפוגע יכול להסוות את כוונתו וגם לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה. הרמב"ם בהל' מכירה (יד,יד) מוסיף דוגמא שאינה מוזכרת בחז"ל, וזו לשונו: 'נשאלה שאלה על דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב בדבר זה, או מה דעתך בדבר זה, וכן כל כיוצא בדברים הללו'.
הרמב"ם מתאר מציאות אודות צוות חשיבה הדן בנושא מסוים. בשלב מסוים של הדיון פונה אחד מהיושבים לחברו בשאלה אינטלקטואלית, ביודעו שחברו לא יידע את התשובה. השואל אינו שואל בתמימות, אלא מבקש להכשיל את חברו. אותו אדם נבוך שאינו יודע את התשובה, אבל אינו חושד בכוונת זדון של השואל. זוהי אונאת דברים.
הצד השווה שבין אונאת ממון לאונאת דברים, הוא שבשני המקרים, בהתחלה 'הצד השני' אינו חש נפגע. אולם הבדל גדול בין השניים. ברגע שתתגלה האונאה הממונית, הקונה יוכל לתבוע את המוכר ולקבל את כספו, אולם על אונאת דברים לא ניתן להגיש כתב אישום. פעמים שהאדם לא ירגיש שפגעו בו, וגם אם יבחין אח"כ שפגעו בו, פעמים רבות הפגיעה לא תבשיל לכתב אישום והפוגע יציג את דבריו בתמימות ובערמה.
לכך מסיים הפסוק 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלקֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלקֵיכֶם'. על אף שמדובר רק במילים או במחשבות, הפגיעה היא כה קשה ומי שיודע ומכיר ללבב הוא הקב"ה – 'ויראת מאלוקיך'.
(בהר תשעז)