כיצד קוראים דרור?

"אִישׁ הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל, / בַּר-כּוֹכְבָא שְׁמוֹ. // אִישׁ צָעִיר גְּבַהּ קוֹמָה, / עֵינֵי זֹהַר לוֹ.// הוּא הָיָה גִּבּוֹר, / הוּא קָרָא לִדְרוֹר, / כָּל הָעָם אָהַב אוֹתוֹ, / זֶה הָיָה גִּבּוֹר! / גִּבּוֹר!"
מלותיו הנפלאות של לוין קיפניס בשירו "בר כוכבא" עיצבו דורות של ילדים על רוח החירות והשחרור של גיבור ישראל. מלים אלה מקורן, כמובן, בדברי פרשתנו, באשר לשנת היובל ( ויקרא כה, י): "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ".
חז"ל הציגו בפנינו את הפירוש המילולי של המילה "דרור". כך לשונם (ספרא בהר פרשה ב פרק ב):
"וקראתם דרור – אין דרור אלא חירות. א"ר יהודה מה הלשון דרור? כמדייר בי דיירא ומסחר בכל מדינה". ר' יהודה דורש את המילה דרור כרומזת להעדר העיגון של הצפור במקום ואתר מסויים. היא נודדת, ומצויה בכל מקום פרק זמן קצר. כך הוא הדרור, הקריאה לצאת לחירות מביתו של האדון, לכל אתר שאליו יחפוץ העבד. ברוח זו יש להבין גם את דברי הבבלי ביצה כד, א: "דתנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמה צפור דרור – שדרה בבית כבשדה". כלומר, הציפור נקראת דרור כי היא דרה בכל מקום, ללא חיבור לאתר מסויים. מנסח זאת במדוייק ראב"ע בפירושו אצלנו: "דרור – ידוע, שהוא כמו 'חפשי'; ו"כדרור לעוף" (משלי כו, ב) – עוף קטן מנגן, שהוא ברשותו".
אולם, בין פרשני ימי הביניים מתבלט הרמב"ן, שמציג בשולי פירושו גם כיוון אחר: "ועל דרך האמת: דרור – מלשון 'דור הולך ודור בא' (קהלת א, ד); וכן 'יובל' – שישוב אל היובל אשר שם שרשיו".
מקובל לבאר את דברי רמב"ן לאור שיטתו, אותה הוא שוטח במגוון מקומות בפירושו לתורה, ביניהם בהקדמתו המפורסמת. העיקרון המכונן בדבריו הוא שהעולם בנוי במתכונת מחזורית של שמיטות, תקופות ארוכות ביותר של התקדמות ובניין, שביניהן מתכנס העולם למעין חורבן והפסד, שמסתיימות ביובל הנצחי. יובל זה איננו רק בזמן, כי אם משקף מדרגה רוחנית עילאית, שער החמישים, המיוצג באמצעות ספירת הבינה (לפי חשבון של שבע ספירות תחתונות, הכלולות זו מזו, עולה שיש מ"ט שערים בספירות התחתונות, ושער ה-נ', הוא הפתח והמבוא לבינה, ארץ החיים, היובל, עולם החירות).
הרעיון שדור הולך ודור בא הוא שלמעשה יש תהליכי כלייה וחורבן בטרם ישוב הכלל לשרשו העליון, מקום שבו הוא אחוז מבחינה רוחנית, היסוד המכונן של העולם, ארץ החיים העליונה (ראו הרחבה של ענין זה בספר מערכת הא-להות, פרק יג).
אולם, הבנת דברי רמב"ן העמוקים הללו זכתה גם לפירושים אחרים. אחד מהם מאת משגיח ישיבת "תפארת הכרמל" בחיפה, ר' חיים אפרים זייצ'יק. הרב זייצ'יק, בספרו "אור חדש" (ירושלים תשכ"ט) מסביר את ענין הדרור ברוח שיטת נובהרדוק, שהוא מחניכיה ומוריה. כך לשונו הזהב (עמ' תשא):
"דרור החרות האמיתית מכל ערכי החיים החומריים יכול להיווצר רק בשעה שהאדם מתרומם וצופה מתוך אספקלרייתו הנשמתית הטהורה, היאך דור הולך ודור בא, גל אל גל קורא, ותהום אל תהום עונה. 'אמת מלכנו אפס זולתו'. זולת הכרתו והשכלתו – הכל שבחיים כאפס, האמת היחידה היא שהוא מלכנו ואדוננו, ואם מתנפחים ומתיימרים להיות כאדון ומלך הרי זה באמת מעשה-אפס וחסר ערך. ומה גם שהאדם יזכור את האי-נמנע, את יום מותו, שבעל כרחו בא יבוא, אז בוודאי שדעתו הקצרה תתיישב עליו וידע האיך לבלות את ימי חייו שהוקצבו לו להיות גר כאן בתחתונים".
אפסות האדם אל מול הא-להות המוחלטת, מחנכת למתינות מוסרית, לרוגע ולהשתקת התאוות, להבנה שהאדם הקטן הוא חלק ממערכת א-להית עצומה וגדולה, וזוהי דווקא החרות. החרות היא לעשות את הנכון והראוי לפי כבודו ומעלתו של האדם, שהם נמוכים ביותר (הרב זייצ'יק שינן עקרון זה פעמים הרבה, כפי שניתן לראות גם בספריו "ואני תפלה" ו"קול מבשר").
בן גילו של הרב זייצ'יק (שניהם ילידי תרס"ו), ממנהיגי יהדות ארה"ב, היה הרב יצחק הוטנר. הרב הוטנר, תלמיד חכם עצום ומקורי, היה בוגר ישיבת חברון שבחברון, תלמידו של הראי"ה קוק, וראש ישיבת רבנו חיים ברלין בניו-יורק. פעמיים נמלט הרב הוטנר מאימת הטרור הפלסטיני. הראשונה, עת עזב את ישיבת חברון כמה חודשים לפני חורבנה בתרפ"ט (24 מ-67 קרבנות הטבח הנורא היו תלמידי הישיבה הקדושים), ופעם שנייה כאשר במאורעות ספטמבר השחור, בשנת 1970, נחטף המטוס עליו היה עם קרובי משפחתו, לשדה דאוסון שבירדן. הרב שוחרר כעבור ימים ארוכים, יחד עם שאר הנוסעים הישראלים, האמריקאיים, הגרמנים והשוויצרים שהוחזקו בני ערובה.
באגרות 'פחד יצחק', ניו-יורק תשמ"א (שמה של סדרת ספרי הרב, שהוציאה לאור בתו, הרבנית ד"ר ברוריה דייוויד, יחד עם בעלה, הרב יונתן דייוויד), מופיעה אגרת אבהית לבחור ישיבה שמשתף את הרב בשמחתו על המפגש עם בני משפחתו לאחר זמן רב. כך מקשר הרב הוטנר את הדברים לדרור:
"תיבת דרור פירשו בו הראשונים שהוא מלשון 'דור הולך ודור בא', והנראה בכוונתם כי תיבת 'דור' יש בה הטעמה של חליפות הזמנים. לכל אוזן שומעת, ענינו של דור מצביע על תנועה שוטפת-חולפת, ומכאן הקירוב עם מושג דירה. כלומר רק דייר, ולא בעל הבית. ומכאן החרוז הפנימי במלים 'דור הולך ודור בא'. תמונה שוטפת-חולפת-עוברת. ולעומת זאת 'דרור' הוא היסוד המתמיד הקיים תמיד
מתחת לכל החליפות ולכל התמורות, מפני שהכפל של ה-ר' מורה שהוא כולל גם את הדור ההולך וגם את הדור הבא […] וזה הוא עומק פירוש מלת 'דרור' במובן חרות, מפני שהיסוד הבלתי משתנה באדם הוא חרותו, שהאלקים ברא את האדם ישר […] ורק הודות לחשבונות הרבים שבקשו בני האדם מפסיד הוא האדם את חרותו […] ועל כן שנת היובל, שהיא המפקיעה מכל החליפות השינויים והתמורות, ומשיבה את כל הדברים לעצמיותם הבלתי משתנה, קרויה היא שנת הדרור […] קראה הכתוב בשם 'איש אל משפחתו תשובו', להראות שאין הזכייה בחירות כדרך הרווחים האחרים שהאדם מרוויח, אלא שזהו להפך: איבוד ההפסד, ואיבוד ההפסד הוא השיבה אל הרעננות המקורית".
עומק דבריו, חירות אמיתית היא לשוב לטבעיות האדם, לשחרור מעל כבליו החיצוניים. זוהי שיבה אל משפחתו, לא אל החופש המוחלט כי אם אל בית הגידול, אל העוצמה של מקור חיי האדם.
(בהר תשעו)