הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')מספרים על אדם שהיה בדרכו לפגישה חשובה במרכז תל-אביב, ובעודו מחפש חנייה הבין שהוא מאחר לפגישה איחור קריטי. באופן ספונטני פרצה תפילה ממעמקי לבו: "אלוקים, אמנם אני לא דתי, אבל אנא עשה שאמצא חנייה, ואם אמצא – אאמין בך ואשמור מצוות כל חיי". רק סיים האיש שלנו את תפילתו, והנה באורח פלא הוא רואה רכב יוצא ומפנה חנייה מושלמת. בלי להתבלבל הוא הכריז מיד: "טוב, אלוקים שכח ממה שאמרתי, אני כבר מסתדר בכוחות עצמי…".
כולנו קצת כאלה – יודעים לפנות ל-ה' בעת צרה, אך לא תמיד שמים לב להכיר לו תודה אחרי שניצלנו ממנה. בתקופת מלחמת המפרץ הייתי בשליחות בחו"ל, והתרגשתי מהתפילות ההמוניות שהתקיימו ערב פרוץ המלחמה מתוך חרדה גדולה לגורלם של אזרחי ישראל. כשהסתיימה המערכה בכי-טוב, אירגן אחד הרבנים סעודת הודיה, אך מעטים הגיעו, ואף הם התקשו להבין על מה ולמה באו.
בין יתר הקורבנות שמופיעים בפרשת השבוע מוזכר גם קורבן התודה, שהוא פרי התבוננות בצרה ובהיחלצות ממנה. בעל ה'כתב סופר' ציטט את הפסוק: "זובח תודה יכבדנני" (תהילים נ), והסביר שהנון הכפולה מלמדת שיש להודות גם על הצרה עצמה, שכן במבט של מאמין יש לראות בה טובה ותועלת, שהרי "כל מאי דעביד רחמנא – לטב עביד". אפשר להוסיף ולהסביר בכך את העובדה שרק קורבן התודה לווה בהבאה מנחה שכללה גם לחם חמץ וגם מצה (ויקרא ז, יב-יג). המצה, לעניות דעתי, מסמלת תודה על הצרה, והלחם את הישועה וההרחבה שבאה אתה.
אנו נמצאים השבת בין שני חגים שהודיה עומדת במרכזם. בפורים הודנו ל-ה' על הצלתנו מידי המן ואנשיו, ובפסח נודה לו על הצלתנו מידי פרעה ובני עמו. אחד ההבדלים בין ההודיה של פורים לזו של פסח הוא שבפסח כל תודתנו מופנית לבורא עולם בלבד, ואילו בפורים אנו מכירים תודה גם לבני אדם שפעלו להבאת הישועה. ההגדה של פסח מעלימה את פועלו של משה רבנו, ואילו המגילה של פורים מגוללת בפירוט רב את פועלם של מרדכי ואסתר. לאחר קריאת המגילה אנו אף מכריזים: "…ברוך מרדכי… ברוכה אסתר, וגם חרבונה זכור לטוב" (עפ"י שולחן ערוך, או"ח, תר"צ טז).
בעולמנו, הממשיך את תקופת ההסתר, שרירה וקיימת החובה להכיר תודה ל-ה', כשאת קורבן התודה מחליפה בדרך כלל ברכת "הגומל", אולם יחד עם זאת חשוב להכיר תודה גם לבני אדם הראויים לכך.
לעתים אני נתקל בגישה דתית פשטנית הסוברת שיש סתירה בין שתי הכרות התודה הללו. במקרה כזה נתקלתי בדיוק לפני שנה, כאשר השתתפתי בסעודת ברית מילה לתינוק שנולד באמצעות אם פונדקאית. ראש ישיבה חרדית ידועה נשא שם דברים, וקבע כי יש להודות רק לבורא עולם, תוך שהוא מבטל במחי יד את פועלם של הרופאים והחוקרים, ומתעלם במתכוון מהאם הפונדקאית. תהיתי האם הוא בירך בפורים את מרדכי ואסתר, ואף את חרבונה, והבנתי מדוע הוא אינו מברך את מקימי המדינה וקברניטיה, ואת חיילי צה"ל ואת אנשי כוחות הביטחון.
הכרת תודה לבני אדם איננה באה על חשבון הכרת התודה ל-ה'! זוהי מחווה אנושית אלמנטרית שערכה ביחסים בין בני אדם לא יסולא בפז. הכרת תודה להורים, לבני הזוג, ולשאר בני משפחה, בונה יחסים טובים ומתוקנים בבית, הכרת תודה כלפי חברים לעבודה ולקהילה יוצרת אווירה חיובית ונעימה בחברה, והכרת תודה גם לאנשים זרים, וגם על דברים של מה בכך, תורמת לתחושה הטובה של כולם. גם המורה בבית הספר, המאבטח, הנהג והעובד הזר ראויים לאמירת תודה.
הכרת תודה מתגמלת את המודה לא פחות מאשר את מי שמודים לו. היא מרגילה את האדם להכיר בטוב שנפל בחלקו ולראות את חצי הכוס המלאה. לא בכדי הרואה חצי כוס מלאה הוא בראשי תיבות חכם, חכם וטוב לו.
(צו תשעו)
