הרב ארי לנדאחלקה הראשון של פרשתנו עוסק בהלכות כהנים וקרבנותיהם, חלק זה מסתיים בפסוק (ויקרא כב'/לב') "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". התורה מצווה אותנו לקדש את ה', אך על מי חל ציווי זה של חיוב קדושה על פי התורה? האם על הכהנים אליהם הופנו כל ציוויי הפסוקים האחרונים, או על עם ישראל כולו?
ע"פ דברי האבן עזרא בפירושו על האתר "וטעם ולא תחללו את שם קדשי עם בני אהרן ידבר כי הפרשה דבקה". ע"פ דברי האב"ע מצוות קידוש ה' מכוונת לכהנים, כי פסוק זה הוא מהווה המשך טבעי לכל הפרשה שקדמה לו ועסקה כולה בענייני הכהנים. גם ה"משך חכמה" בפירושו לפסוק זה מחזק את דברי האב"ע "ונקדשתי בתוך בני ישראל- עומק הפשט כר' אברהם בן עזרא דמדבר אל הכהנים. ולכן אמר להם "ולא תחללו את שם קדשי" – על הקרבת בעלי מומין. ונכלל בזה כל תוכחת מלאכי להכהנים המקריבים בעלי מומים ובוזי שמי". לדבריו, האבן עזרא פירש כעומקו של פשט כי דווקא הכהנים עלולים להיות מחללי ה' אם לא יקפידו על קיום הנאות של מצוות המקדש וקרבנותיו כמו שכבר קרה בתקופת שיבת ציון כאשר הקריבו קרבנות בעלי מומים ועל כך הוכיחם הנביא מלאכי (מלאכי פר' א').
אך לעומתם הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ה ה"א) פוסק "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי". רואים מכאן כי על פי דבריו של הרמב"ם אין פסוק זה דן דווקא בכהנים, אלא הרמב"ם פסק על פי פסוק זה כי כל עם ישראל מצווים על קדושת ה'. גם טעמו של הרמב"ם הגיוני מאד, כי הרי קידוש ה' זו מצווה כל כך בסיסית שברור הוא כי כל ישראל מצווים בה. אך עדיין מטרידה השאלה, אם זו מצווה כל כך חשובה מדוע התורה צירפה אותה להלכות כהנים. ניתן לענות על השאלה בעזרת פירושו של הרש"ר הירש "ולא תחללו את שם קדשי – מקדש ה' הוקם בקרבנו כדי לשכן שמו שם; באותה שעה נקרא שם ה' עלינו – על כל חיי הפרט והכלל אשר לנו; .. תורתו מונחת בקרב קהלנו; היא מורה לנו … היאך נהיה ראויים לשם הנקרא עלינו. …יכול אדם להיקרא יהודי ולעשות פלסתר את השם הזה; כי החובה לשמוע בקול ה' מחוסרת ערך בעיניו – ובלבד שיוכל לספק גירוי או להשיג טובת הנאה; מתגלה לעין כל, שיכול אדם להיקרא יהודי – ואף – על – פי – כן רצון ה' איננו בעיניו הערך המוחלט, ולא רצונו שלו הערך המותנה; אלא רצונו שלו הוא האליל המוחלט, ורצון ה' נדחה מפניו בחוסר אונים. וככל שאדם ידוע יותר כתלמיד חכם – ש"שם ה' נקרא עליו" – כן הוא מוזהר יותר מלחלל את שם ה'; וכל סטייה קלה מן האמת ומן היושר, מן המוסר ומן הקדושה, מן הצדק ומן החסד ומן הרחמים, כל סטייה קלה מדרישות התורה – אפילו אין היא אלא למראית עין – הרי היא נחשבת לו כחילול השם …למדנו שככל שמעלתו של אדם גדולה יותר, כן גדולה חובתו לדקדק במעשיו; כך הבינו גדולי ישראל את עמדתם ביחס לתורה; …אכן "תוך בני ישראל" נחשב שלמות חיה, שכל איבריה קשורים זה לזה. אם אחד מישראל נאמן לחובתו – ושמח להקריב קרבנות לשם כך – הרי הוא מעלה גם את חבירו לאותה נאמנות; ואם אחד מישראל חוטא, אין הוא חותר רק תחת ייעודו שלו, אלא הוא מכשיל גם את חבירו הלומד ממעשיו". המבחן העיקרי של קידוש שם ה' בחיינו מוטל על האנשים החשובים והגדולים, כי עיני הציבור נשואות אליהם, האם באמת הם כפופים למצוות התורה ומנסים לקדש את שם ה' בעולם על ידי הקפדה על כל דרישות התורה. או שמא הם מנשאים את אליל ה"אגו" שלהם ודבר ה' חסר ערך בעיניהם וכך הם מביאים לידי "חילול ה'". התנהגותם אמורה להשפיע על כלל הציבור כי הערך הכללי של חובת "קידוש ה'" בוודאי היא מוטלת על כל עם ישראל. לכן ציווי התורה מופנה לכל ישראל אך הכהנים, האנשים החשובים בעם ישראל אמורים להיות נושאי הדגל בהובלת עם ישראל בדרך של "קידוש ה'".
(צו תשעג)
