פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
שני ספרים מעולים שיצאו לאור לאחרונה, "צל ידו" (עם עובד) של חיים באר ו"טובי בנינו" (כתר), של אריאל הורוביץ, מספרים – כל אחד בדרכו ובסגנונו, משעשע ועצוב, קומי וטראגי, שובה ומכמיר לב כאחד – את סיפורה של הסימפוניה האנושית הבלתי גמורה: המתח והפער שבין הורים וילדיהם. מתח שניצב במוקדו של הסיפור האנושי וקיים מימות עולם (ע"ע אברהם וישמעאל, יצחק ועשיו), שאחד מביטויו העזים מצוי בלב פרשתנו.
"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, איננו שומע בקול אביו ובקול אמו. ויסרו אותו – ולא ישמע אליהם. ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו…".
הביטוי הכפול, "סורר ומורה", זכה לשימת לבם של הפרשנים. רש"י פירש שהראשון, "סורר", מכוון כנגד ה"סר מן הדרך", באופן כללי, ואילו השני, "מורה", מכוון כנגד המסרב למלא ציווי ספציפי, "מסרב בדברי אביו", או בלשוננו: מסרב פקודה, הוראה. הרמב"ן פירש "סורר"- כנגד הוריו, ו"מורה"- בפני עצמו, זולל וסובא. האבן עזרא פירש ש"סורר" הוא המורד במצוות עשה, ואילו ה"מורה" הוא במצוות לא תעשה.
אחרים פירשו שהאחד מכוון כנגד הילד הסוטה ממעשי הוריו, ואילו השני מכוון כלפי הסוטה מ"מחשבת הוריו", מדרכם הרעיונית, האידיאית, אורח החיים שבחרו לעצמם.
בין כך ובין כך עניין לנו ב"טובי בנינו", שאינם הולכים בדרכי אבות ואמהות אלא בוחרים להם דרך משלהם, אחרת, שונה, לעתים מרדנית ומתריסה. דור ש"איננו שומע בקולם", ובמקום קול תורה ומצוות, הקול הממוסד והקלאסי של מוצרט ויוסל'ה רוזנבלט ("פרקי חזנות כבקשתך") מעדיף את קולם של אצטדיוני הספורט, האבנים המתגלגלות וסטטיק, קול הראפרים והחאפרים; מעדיף לשתות אלכוהול ולעשן (סיגריות במקרה הרע וסמים במקרה הרע יותר, רחמ"ל), ומבכר את הסושי על פני הקוגל והחריימה, החמין והחוויאג'.
מנקודת מבט חיצונית לא ברור תמיד מי "איננו שומע" בקולו של מי. הבנים להורים או ההורים לילדים. לא אחת נדמה, גם למקרא שני הספרים שנזכרו לעיל, שדווקא ההורים הם אלה ש"אינם שומעים" את קול ילדיהם, מתעלמים מצורכיהם, מצוקותיהם ודאגותיהם, ומַפנים לבם לדברים אחרים, תוך גילוי אטימות וחוסר רגישות לקול שוועת הילדים.
ברגישותם המופלגת, הן לטקסט המקראי הן למעשים המתוארים בו, תלו חלק מהפרשנים את האשם בסטייה מן הדרך לא בילד אלא בהוריו. מכיוון שחטאו של הבן אינו מפורש בכתובים, פירשו חז"ל שאין הוא נדון אלא על שם סופו. תחילתו בסביאת יין ואכילה גסה של בשר, וסופו ש"מכלה ממון אביו, מבקש לימודו – ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם [=שודד] את הבריות".
הפער הבלתי מובן, שבין מעשה ההווה, אכילת בשר ושתיית יין, לבין העונש החמור והבלתי מידתי בעליל, סקילה באבנים על ידי "כל אנשי עירו" ולעיניהם, הביא כבר את חז"ל להסיק ש"בן סורר ומורה לא היה ולא נברא", אלא משל היה, כדי ש"נדרוש ונקבל שכר".
מקצת החכמים, התנו את העונש הכבד במילוי תנאי מקדמי שכמעט אינו בר יישום: "אם לא הייתה אמו שווה לאביו בקול ובמראה ובקומה – אינו נעשה בן סורר ומורה" (סנהדרין עא, ע"א). והוא הדין אם היו הוריו גידמים, עיוורים, חירשים או אילמים.
על מנת שילד יוגדר כ"בן סורר ומורה" צריכים שני הוריו לדבר "בקול אחד", ולהתנהג על פי ערכים משותפים והשקפת עולם ישרה וברורה. לא זיגזוג מתמיד, שנקלט מיד בעיני הילד ונתפש בידו לגנאי, אלא הליכה עקיבה בדרך הישר. אין להאשים ילד אם הוריו "חיגרים", ואינם נוקפים אצבע ללכת לקראתו כשצריך, או "עיוורים" המעלימים עין מצרכיו ומצוקותיו.
לנוכח קיומם השכיח של פערים בין ההורים, בינם לבין עצמם ובינם לבין "הדרך" שהם מתיימרים להנחיל לילדיהם, כמעט מן הנמנע הוא שהילד הגדל במחיצתם לא יהא מתוסבך או מנוכר, לעתים תוהה ומבולבל, בדבר הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשה.
מהו הרקע לפער שכיח זה? היש לו תרופה ומהי? דורות של מחנכים ומורים תרו אחריה, מנסים למצוא לה חיסון יעיל, אך תרופה מושלמת – אַיִן.
מו"ר הרב יהודה עמיטל נהג לספר על אותו ילד, "בן סורר ומורה", שנשאל לפשר מעשיו, שנראו כסטייה חמורה מן הדרך וכמרידה במורשת אבותיו. "ממש לא", השיב. "אני עושה בדיוק מה שעשו הוריי. ממשיך את המסורת. ובאדיקות. מה הם לא שמעו בקול הוריהם, אף אני כך".
פרשתנו מתארת תוצאה עגומה למדי, שבה ההורים "תופשים" את הבן הסורר והמורה ו"מוציאים אותו", פעולות המרמזות על אלימות פיזית, מעשה לא רצוני, של "הוצאה והוקעה".
"הסתדרות המורים" והסוררים, והקהיית המתח והפער שבין ילדים והוריהם, לא תבוא על תיקונה אלא בהמרת ה"איננו שומע" בהקשבה והאזנה ל"קול הילד באשר הוא שם". מצווה, הוראה והתווית דרך ברורה לצד הַכָלָה ורגישות, אמפתיה והבנה.
(כי תצא תשפ"א)
