הרב ארי לנדאהשבת אנו קוראים את התוכחה הכתובה בפרשת "בחוקותי". ניתן לראות במסגרת האסונות של התוכחה מעין הסלמה (פרק כו') "(יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: ….(כה) וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית ….(לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה …(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ: (לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה…(לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף: (לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם". נראה לכאורה שיש כאן חרב נוקמת ואחריה חורבן ושממה לארץ. מצד שני כמובן שהעם יוצאים לגלות. על פניו נראה כי כאן שיא האסון, ולכן הפסוק "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו" נראה כמתאר תוצר לואי של הנפילה כדברי רש"י במקום "וכשלו איש באחיו – כשירוצו לנוס, יכשלו זה בזה, כי יבהלו לרוץ: כמפני חרב – כאילו בורחים מלפני הורגים, שיהא בלבבם פחד וכל שעה סבורים שאדם רודפם. ומדרשו וכשלו איש באחיו, זה נכשל בעונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה:" המשמעות היא שכתוצאה מהבריחה מפני חרב האויב כל אחד יפיל את חברו. אך ה"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ אשר חי לפני כ-400 שנה) מסביר בפירושו בדרך אחרת " ורדף אותם קול עלה נדף… וכשלו איש באחיו. כי זה מדבר בפירוד לבבות המצוי בישראל יותר מבכל האומות כמו שנאמר "ואתכם אזרה בגוים" כמזרה שאין אחת דבוקה בחברתה כך ישראל גם בהיותם בארץ אויביהם הם מפורדים איש מעל אחיו אף על פי שמדרך הגולים לנחם זה את זה, אבל ישראל אינם כך שהם מפוזרים ומפורדים אף בהיותם בגולה וכל אחד דוחף את חבירו בחזקת היד ומבקש להדיחו ממצבו להתגולל ולהתנפל עליו … כך כל איש מישראל נהדף … מן המלכויות …ודוחף את חבירו במכמורותיו, על כן המשילם כאן לעלה נדף כי העלה חלוש מאד ונדף מחמת הרוח הנושב בו ואף על פי כן כל עלה דוחף את חבירו ומכה בו, כך כל איש מישראל בגלות דומה לעלה הנדף מפני רוח הנזכר ואף על פי כן הוא רודף אחר חבירו להכותו בשוט לשונו או כנגד האומות או בלשון הרע ברחוב היהודים". ע"פ דבריו ישנה מדרגה גבוהה יותר מאשר נפילה בחרב האויב, גירוש מהארץ ויציאה לגלות, מדרגה זו היא כאשר בגלות כל אחד "אוכל" את חברו במקום לתמוך ולעודד אותו. לצערנו אנו רואים סימפטומים אלו במדינת ישראל. כדברי הבדיחה הידועה שמטוס בריטי נחת נחיתת חירום בג'ונגל בלב איזור של קניבלים. הצ'יף האזורי נתן הוראה לא לרוץ למטוס ולחכות יומיים שלושה עד שכולם בוודאות ימותו. כך גם הייתה הוראתו כאשר שמע שנפל שם מטוס צרפתי. אך, שהודיעו לצ'יף שנחת מטוס ישראלי הוא הודיע מיד לרוץ ולהתחיל להוציא את הכל משם, שאלו אותו הקניבלים מדוע הוא שינה את הוראתו הקודמת. תשובתו היית "ישראלים הללו אוכלים אחד את השני ויש להזדרז כי בסוף לא ישאר לנו בכלל מה לאכול". הבדיחה הזאת שלצערי הרבה היא שיקוף של המציאות בארץ מוכיחה עד כמה עדיין אנו חיים באווירת גלות. בכדי שנוכל להכנס בגאון לתהליך של גאולה נדרש מאיתנו לבטל קללה זו לפרגן ולעודד איש את אחיו ואז יזכה אותנו הקב"ה לקיום הפסוק מהברכה בפרשה " וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" בארצנו.
(בהר תשעג(
