כעיר שחוברה לה

בעולמה של תורת ישראל, ירושלים מעולם לא הייתה שם עיר, אפילו לא עיר בירה, אלא משאית גדולה, כבדת מטען, הנושאת על גבה היסטוריה וקדושה, הלכה ואגדה, פילוסופיה והגות, גיאוגרפיה וסוציולוגיה, מלחמה ושלום, בליל גדול ואינסופי של תורה ויראה, קנאות ושנאות.
בתורה עצמה נזכרת ירושלים רק ברמז, למן תיאור סיום מלחמת העולם הראשונה, בשמו של "מלכי-צדק מלך שלם" (בראשית יד, יח), דרך "ארץ המוריה" (שם כב, ב), מקום העקדה, ועד להיותה מקום לשכינת המקדש, "המקום אשר יבחר ה' ". בנביאים ובכתובים נקשרו לה כבר עטרות הרבה, עשרות שמות ותיאורים, שמדגישים את מקומה המרכזי בהווייתו של העם היהודי.
אחד הפסוקים הנודעים שמתארים את ירושלים נאמר בתהלים (קכב, ב-ג): "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים, ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו".
"חיבור" זה קיבל חיים משל עצמו, בנסיבות שונות, ובמיוחד לאחר שחרור ירושלים בשנת תשכ"ז. במדרש חכמים, נדרש חיבור זה כמכוון לא כלפי המישור הגיאוגראפי-חברתי, אלא במישור הרוחני. וכך שנינו בתלמוד (תענית ה, ע"א): "אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב (הושע יא, ט): "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר", משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר? אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן, אמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה? אין, דכתיב "ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו".
אכן, המתבונן בתולדותיה של ירושלים, רואה שלא תמיד, אם לנקוט לשון המעטה, העיר אכן "חוברה לה יחדיו". ולא רק במישור מערכת היחסים שבין היהודים, רוב מניין ובניין תושביה, לבין שכניהם הלא יהודים, אלא גם בתוך הציבור היהודי פנימה, כולה מלאה מחלוקות ומריבות. ויעידו על כך קירותיה הרצופים בפשקווילים וכרוזים, חרמות ונידויים (דודי ע"ה, הרב שמואל אבידור ז"ל, איש ירושלים, היה אומר על כך בדרך הלצה, שלכך דייק משורר התהילים באמרו "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", ולמה לא אמר "בירושלים" ממש? אלא לפי שרק מבחוץ נדמית ירושלים כ"עיר שחוברה לה יחדיו", אך משנכנס אתה לתוכה, הנך מגלה מציאות שונה לחלוטין….).
ומכל מקום, במשנת חכמים, קיבל "חיבור" זה ביטוי ממשי. בין רוב ההלכות שנאמרו בעניינה של ירושלים, אמרו חכמים ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים" והיא קניינה של האומה כולה. מעקרון יסוד זה נגזרות הלכות הרבה, וביניהן חוסר האפשרות ל"חילוט" בית ביד הקונה אותו, גם בתום השנה.
בפועל, ככל שעוברות השנים, הופכים לצערנו גם ירושלים, גם "יום ירושלים", ממדורת שבטים למדורת שבט, נחלת מגזר אחד, סקטור מובחן בהליכותיו ובמראהו. מריקודגלים לריקודגל, דגלו של שבט אחד. תופעה זו צריכה תיקון. שהרי לצד הדגשת השבטיות, שבולטת בתורה בהקשרים שונים, יש מקומות שבהם אין ראוי ליתן לה דריסת רגל. אחד הבולטים שבהם, כאמור לעיל, הוא העיר ירושלים, שעליה נאמר כי היא עיר שאמורה לעשות "כל ישראל חברים".
חכמי ההלכה נחלקו בשאלה האם אמירה זו, של "לא נתחלקה לשבטים", צופה רק פני עבר, לשעת חלוקת הנחלות, או שמא היא מכוונת כלפי עתיד, כהלכה לדורות.
בין כך ובין כך, נתקבלה ונתקבעה הלכה שלפיה ירושלים – קניינם של כל ישראל היא. לא "חולי-לנד", עיר ששריה (כך לפי החשד) "סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים", ונכסיה נמכרים מתחת לשולחן אגב מתת שוחד, אלא "הולי-לנד", עיר הצדק קריה נאמנה, שקדושתה מחייבת שלכל ישראל – ולא רק למיוחסים שבהם – יהא חלק בה.
מטעם זה קובעת ההלכה שאין משכירים בירושלים בתים לעולי רגלים, לפי שאינם שלהם, "אלא בחינם נותנים אותם להם ונכנסים לתוכם", ויש אומרים, שאף מיטות ושאר תשמישים אין משכירין. ועל אף שיש בכך הגבלה על חופש החוזים וזכות הקניין, הצדיקו אותה מכוחה ייעודה "לתכלית ראויה": כך התנו יהושע או נביאים הראשונים, שמא יוקירו שכר הבתים ויבואו העם להימנע ממצוות ישיבת ירושלים ומעלייה לרגל אליה.
דומה, שהלכות אלה מבטאות את הרעיון שישנם ערכי יסוד שאינם ניתנים לא למכירה, לא לחלוקה. וראוי לזכור זאת דווקא בימינו, שבהם נדמה לעתים כי נוטים להפריט כל מה שזז, ול"הפשיר" קרקע שמיועדת לשירות הציבור לטובת אינטרסים של בעלי הון. לא כל נכס ציבורי, הוא מקור פוטנציאלי למסחור ולעשיית רווחים. קל וחומר, "נכס" שאינו רכוש המחזיק בו, אלא קניין עולם של דורות עברו ובעיקר של הדורות הבאים.
(בהר תשע)