פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
אשרינו מה טוב חלקנו. מאות רבנים, יש אומרים אלף, התכנסו בבנייני האומה ל"כבודה של תורה". הצטרפו אליהם כאלה שחתמו על "פשקעווילים" ודברי שטנה.
מה נעים גורלנו. כבר מזמן לא נראתה כאן אחדות כזו. חרדים, ציונים וחרד"לים. ליטאים וחסידים. ממלכתיים (במלעיל) אנטי ציוניים ואנרכיסטים. אשכנזים ומזרחים. ש"ס ואגודה, ציונות דתית ודגל התורה. מתנחלים ועירוניים. הר המור והר עציון. בני ברק, בני עקיבא ובְּנֵי תֵּיֵירֶה. קרית צאנז וקרית ארבע. חזון אחרית הימים ממש.
אך אל דאגה. נס לא קרה לנו. הם לא ננערו ממקומם כדי להיאבק ח"ו למען מסורבות הגט. לא כדי לקרוא לציבור להתחסן ולקיים מצוות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". גם לא לשם מאבק ביוקר המחיה או למען תמיכה במאבקם של עניים, יתומים ואלמנות, אנשים עם מוגבלות או מחוסרי דיור. כל אלה קטנים עליהם. מה להם ולזוטות כגון אלה?
הם נזעקו להביע "מחוֹאֶה", מחאה (בהברה אשכנזית ומלעילית) למען הצלת קודשי ישראל ושמירה על טוהר המחנה.
רבוסיי! (אין צריך לומר שלא נראתה בשטח ולו אישה אחת). ארזי הלבנון, אדירי התורה, איפה אתם אוחזים?
"עלינו להגן על קודשי האומה, להילחם במחריבי התורה, לשמור על פך השמן הטהור".
"עלינו להישמר מפני תלמידי חכמים שלא שימשו כל צורכם", זעקו בקול הרבה רבנים והמוני "רעבאלאך" (כפי שנהג לכנותם הרב הראשי לישראל, ר' אברהם שפירא זצ"ל), אנשים שרבים מהם לא קראו ולא שנו, לא פרק ואפילו לא הלכה, במסכת דרך ארץ (וספק אם חלקם יודעים בכלל על קיומה והיכון למצוא אותה בש"ס).
כתמיד, שלט בדברים התמהיל הרגיל: פרעה, המן הרשע, אנטיוכוס, יוונים נקבצו עלי והיטלר, וגם הניאו דתיים והלייטים זכורים לטוב, ועמם – איך לא – קמצוץ רפורמים לפי הטעם.
באותו זמן ישבו המותקפים והמשיכו בעשייתם. כותבים עוד פרקי הלכה. מוסיפים עוד עשייה שתרבה קידוש שם שמים. נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים.
המחלוקת, אין צריך לומר, לגיטימית מעין כמוה. אך מחלוקת שראשיתה, אולי, לשם שמים, הייתה לעוד בקעה של קנאה, שנאה ושטנה, ביזוי ושיסוי, שפה זולה, רדודה, גסה, וולגרית.
אין ספק: כינוסי הרבנים ההמוניים ודבריהם, בכתב ועל פה, הוסיפו כמה (ואולי הרבה) כותרות, העלו עוד כמה דמויות רבניות מתהום הנשייה, העבירו כמה מהם משוּלֵי שוליו של המחנה אל קדמת הבמה, ליבו עוד יותר את אש הקנאה והשנאה והגבירו את עוצמתה, אך לא שכנעו ולוּ יהודי אחד לשנות את דעתו, ובוודאי לא הרבו כבוד שמים. להפך.
לרבים מהמשתתפים בה הייתה זו עוד מחלוקת בשם שמים, לא לשם שמים.
יש דבר שיאמר ראה זה חדש – כבר היה לעולמים. המחלוקת, גם בדברי תורה וגם ב"מילי דעלמא", היא מסממניה הבולטים של תורת ישראל. כמעט אין לך פרק במשנה או בתלמוד, כמו גם בתחומי הלכה רבים מספור, שלא יימצאו בהם חולקים. אלה בכה ואלה בכה.
אין צריך לומר שלא אחת גם מלים תקיפות וחריפות לא נעדרו מבקעת המחלוקת [ראה על כך בהרחבה במאמרי: חירות הביטוי, סובלנות ופלורליזם במשפט העברי", בתוך: מנחה למנחם – ספר היובל לרב מנחם הכהן (ת"א תשס"ח), עמ' 75-45].
כך, למשל, כאשר דורש גדול הדור וחכם התורה רבי עקיבא על בר כוכבא את הכתוב (במדבר כד, יז) "דרך כוכב מיעקב", מוחה נגדו רבי יוחנן בן תורתא, ומתריס כנגדו: עקיבא (ויושם אל לב: "עקיבא", לא רבי עקיבא!), יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא בא".
כשנשאל אחד מחכמי הדור הקודם "וכי יש הומור בתלמוד? והיכן?", הרים גבותיו בתמיהה ואמר: הלא הלכה מפורשת היא, ושגורה על פיו של כל בר-בי-רב דחד יומא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".
והוסיף על כך חכם גדול אחד: למה נאמר "מרבים שלום" ולא "עושים" שלום? לפי שתלמידי חכמים – פרים ורָבים כל הזמן. רָבים – ועושים שלום. רבים – ומשלימים זה עם זה. ונמצאו לא רק עושים שלום, אלא "מרבים שלום" (ודומה שלא לחינם יש מהם שזכו לתואר "הרב הראשי"…)
משביקש, עוד לפני כ-500(!) שנה, לדבר בשבח חירות הביטוי ולגנות את ניסיונות ההחרמה ו"סתימת הפיות", כתב המהר"ל מפראג כדברים האלה: "ובפרט אותו [=בעל המחלוקת] שלא כיוון לקנתר רק להגיד האמונה [=האמת] אשר אתו, אף אם הדברים הם נגד אמונתנו ודתנו, אין לומר אליו 'אַל תדבר ותסתום דברי פיך' שאם כן לא יהיה בירור הדת, ואדרבה דָבָר כמו זה אומרים 'תדבר ככל חפצך וכל אשר אתה רוצה וחפץ לומר', ולא תאמר 'אם היה אפשר לי לדבר הייתי מדבר יותר' כי אם עושה זה שסותם את פיו שלא ידבר, זה הוא מורה על חולשת הדת… ולכך אין ראוי לדחות דברי זולתו המתנגד לו, אבל ראוי לקרב אותם, ולעיין בדבריו… ועל ידי זה האדם בא אל תוכן אמיתת הדברים ולעמוד על האמת הגמור… ולכך אין לסתום פי מי שבא לדבר נגד הדת לומר אליו 'אַל תדבר כך', ואדרבא אם עושה כך זה עצמו חולשתו".
ולמותר לציין שגם ניסיונות הנידוי וההחרמה אינם חדשים עמנו. כבר במשנה מסופר על עקביא בן מהללאל שהעיד ארבעה דברים. "אמרו לו: עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל! אמר להן: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי, ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו".
לפי הצעה אחת בתלמוד (בבלי, סנהדרין פח ע"א), ראוי היה עקביא אפילו לדין מיתה, כדין "זקן ממרא". ולא עוד, אלא שהמשנה מסיימת ואומרת: "ונידוהו, ומת בנידויו, וסקלו בית-דין(!) את ארונו".
ודוק: לא "שבאבניקים", אף לא פרחחים, "עשבים שוטים" משולי המחנה, , אלא בית דין, ראשי העם ושופטיו, סקלו את ארונו!
אכן, לסופה של דרך, ניצחה דווקא דרכו של עקביא. שהרי כל אדם מישראל, בשעה שמלווין אותו לבית עולמו, אומרים עליו דבריו של עקביא: "הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה".
למבקשים להשתיק, לנדות ולהשמיץ את החולקים עליהם, ייאמר: "הָיֹה לֹא תהיה". ההיסטוריה מלמדת אותנו שגם ניסיון זה, כקודמיו, לא יצלח, וסופו כישלון.
אלף כבאים – ואפילו אלף רבנים – לא יצליחו לכבות אותם.
במקום לגדף ולחרף, להשמיץ ולהכפיש, מוטב יוסיפו החולקים אור ולא אש, אהבה ולא קנאה ושנאה, ירבו עשייה ולא מחאה, קשב וסובלנות ולא מריבה ומלחמה. רק מחלוקת כזו, שתהא לא רק בשם שמים אלא גם לשם שמים, סופה יהא להתקיים.
(תצוה תשפ"ב)
