כישורים ולא (רק) קשרים

חילופי השלטון הצפויים בנשיאות ארה"ב, בחירת הרבנים הראשיים לישראל והדרישה להחליף את צמרת ההנהגה הישראלית, הפוליטית והצבאית, בעקבות מאורעות 7 באוקטובר – העלו פעם נוספת לסדר היום הציבורי את סוגיית המנהיג וההנהגה.

ימי העיסוק בסוגיה זו – כימי עולם. תנאי הכשירות להנהגה, דרך ניהולה והעברתה לבא בתור הם סוגיות כבדות משקל שהעסיקו חכמים, הוגים ומדינאים במשך אלפי שנים. כך בהנהגה מדינית, ותהא זו מלכות, נשיאות או ראשות ממשלה; כך בהנהגה רבנית וחינוכית, וכך במנהיגות צבאית, כלכלית וחברתית. למרות השוני המהותי ביניהן, שאלות היסוד יוצרות מכנה משותף רחב למדי.

בשיטת משטר מלוכנית, ששלטה ברמה במשך מאות רבות של שנים, התשובות פשוטות יחסית. כלל היסוד הוא ש"הבן יורש את אביו", ללא צורך בתהליכי בחירה מסובכים. משכך, זהות היורש נקבעת כבר בסמוך ללידתו. המצב מסתבך כאשר יש כמה יורשים הטוענים לכתר, או כאשר "התפוח נופל רחוק מהעץ", ולבן הממשיך אין הכישורים הראויים להנהגה.

למסורת זו יש הדים לא מעטים גם במשפט העברי, בדין "ירושת שררה". מכוחה, מבקשים בנים לרשת את כיסא הרבנות או את כיסא האדמו"רות של אביהם. יסודו של דין זה נלמד מדיני המלך, כמבאר ברמב"ם (הלכות מלכים א, ז): "ומאחר שמושחין המלך, הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה, שנאמר: 'למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל' (דברים יז, כ)… ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל – ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם".

אכן, תוך כדי דיבור מסייג הרמב"ם כלל זה: "והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה, אף על פי שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו במקום אביו, ומלמדין אותו. וכל מי שאין בו יראת שמים, אף על פי שחוכמתו מרובה, אין ממנין אותו למינוי מן המינויים שבישראל".

בעקבות חז"ל, מדגישים רבים מחכמי המשפט העברי, שהכלל הגדול בעניין זה הוא "יראתו קודמת לחוכמתו". רוצה לומר: מי שאינו 'ירא' ומידותיו מגונות, אין ממנים אותו למרות חוכמתו וכישורי ההנהגה המעשיים שלו.

חילופי שלטון הם אף פעם רגע לא קל. כך במיוחד, כאשר בעל שררה מעביר את כהונתו למי שאינו מבניו. ביטוי טראגי מסוים לכך מצוי במעשה העברת ההנהגה ממשה רבנו ליהושע בן נון. לאחר שהוביל את עמו 40 שנה במדבר, מגלה אדון הנביאים שלא יוכל להגשים את משאת חייו ולבוא עמו לארץ המובטחת. מן הסתם קיווה שלפחות אחד מבניו ייטול את שרביט ההנהגה ויעשה כן. אכן, בשונה מאחיו, אהרון הכהן, כתר ההנהגה לא ניתן לבניו שלו, אלא ליהושע, שלא נמנה עם בני המשפחה והשבט.

שמות בניו של משה אינם נזכרים כאן, וגם בקשתו המפורשת הוסוותה. אבל חז"ל במדרש, ורש"י בעקבותיהם, נותנים לה ביטוי מפורש וכואב: "כיוון ששמע משה שאמר לו המקום 'תן נחלת צלפחד לבנותיו', אמר: הגיעה שעה שאתבע צרכיי, שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקב"ה: לא כך עלתה במחשבה לפניי. כדאי הוא יהושוע ליטול שכר שימושו שלא מש מתוך האהל".

לנוכח החלטה טראגית זו, אין זה מפליא שעל פני הדברים, נדרש משה "לדבר" אל הקב"ה, בלשון קשה ("וידבר"), והוא פוקד(!) ומצווה, כביכול, את הקב"ה למנות לו מחליף: "וידבר משה אל ה' לאמר: יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה".

הקב"ה, מצידו, משיבו בלשון רכה ("ויאמר"), אך מוסיף לא פחות מחמישה ציוויים ואמירה כפולה (במדבר כז, טו-כא) הנוקבת בשם המחליף, כדי למנוע אי הבנות: "ויאמר ה' אל משה: קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו. והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה, וציוויתה אותו לעיניהם. ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל.. ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים…"

האמירה הכפולה, "וידבר… ויאמר", כמו גם לשון הציווי מרובת הפעלים, יותר מרומזת לנו על הקושי שגלום במעמד זה. חז"ל, ובעקבותיהם רש"י ושאר פרשנים, חשו בכך כאשר דייקו בלשון הכתוב ואמרו: "ונתת מהודך – ולא כל הודך".

כדרכו המסנגרת, בחר רש"י להסתפק בציטוט מקוצר מדברי חכמים, שלפיהם "פני משה כחמה, פני יהושע כלבנה". אכן, מדרש האגדה במקורו ממשיך וחושף לנו שלא היה זה תיאור עובדה גרידא, שנאמר בחדרי חדרים, אלא הד לרַחַש-בַּחַש מאוד לא סימפטי שעבר בקרב ההמון" :זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה. אוי לה לאותה בושה! אוי לה לאותה כלימה!".

הצעירים, בני "הדור החדש" אולי לא חשו מספיק בהבדל, אך "זקנים שבדור", שכבר ראו הכל וידעו מה בין אבות ובנים, הפטירו מתוך כעס ויגון: "אוי לה לאותה בושה! אוי לה לאותה כלימה!"

יתר על כן, ככל הנראה גם הצעירים לא ראו בעין יפה את העברת ההנהגה. בהסתלק המנהיג הדגול, מושיען של ישראל, היה קיים חשש ממשי לערעור סמכותו של המחליף. לפיכך, נצטווה משה ל"השמיע" את הציווי על החלפת ההנהגה "לאוזני כל ישראל", וכמו שפירש רש"י על אתר: "למען ישמעו כל עדת בני ישראל–  שיהיו נוהגים בו כבוד ויראה כדרך שנוהגין בך". ומכלל הציווי שומע אתה על זרם סמוי שנע מתחת לפני השטח, של מרידה, זלזול וערעור בהנהגת מחליפו של משה.

אולי דווקא משום כך, ממהר משה לא רק להעביר את שרביט ההנהגה הפורמלי, אלא עושה כן בלב שלם. בעוד שנצטווה לסמוך "ידו" על יהושע, כביטוי להעברת מקל השליחים, מהדר משה רבנו במצווה וסומך לא יד אחת אלא את שתי ידיו על מחליפו-ממשיכו.

הליך העברת הסמכויות מלווה בכמה תובנות שכוחן יפה לא רק לשעה אלא גם לדורות. ראשית, הכתוב מדגיש שלא רק משה נביא ה', אלא גם מחליפו יהושע בן נון הוא "איש אשר רוח בו". ללמדנו, שגם כוחו של בן דור ההמשך אינו צריך להתבטא רק ב"כוח", ביכולת המשילות וההנהגה הפוליטית, אלא גם, ואולי בעיקר, ב"רוח" אשר בו, בחזון ובהצבת יעדים ערכיים. אף שעל פני הדברים, עיקר משימתו כעת היא לפעול בעולם המעשה, להילחם, לכבוש את הארץ ולחלק את נחלותיה לשבטים, מן הראוי הוא שהנהגתו תתבטא דווקא בממלכת הרוח ולא הכוח, בחזון ובאידיאלים המנחים אותו.

יתר על כן, על מנהיג הציבור לזכור כל העת שלא שררה ניתנה בידו אלא עבדות (וכמו שפירש רש"י על אתר: "וצויתה אותו – על ישראל. דע שטרחנין הם, סרבנים הם"), ועליו להיות ראוי לאמון "כל העדה", לאמון הציבור כולו.

זאת ועוד, הכתוב מדגיש שהציבור זכאי לא רק "לראות" את המנהיג, לצפות בו מרחוק, בדרך של מתווכים, צלמי חצר ויחצ"נים, אלא גם ל"שמוע" אותו באופן בלתי אמצעי. העברת ההנהגה צריכה להיעשות בפומבי, לאור השמש, ולא במחשכים ובדרך של קומבינות הנסתרות מעיני כל.