ד"ר עמוס בר דעבשנה האחרונה הפציעו למרחב הציבורי פרשות הקשורות לאינטגרציה של עדות המזרח ויוצאי אתיופיה בחינוך הדתי. בנוסף בימים אלו מתנהל ויכוח ציבורי בעקבות מאמרו של פרופסור אמנון רובינשטיין אודות קיומה של הגמוניה אשכנזית בסגל האקדמי אשר במוסדות להשכלה הגבוהה, כאשר הסקרים מורים שאשכנזים מהווים מעל 90% מכלל הסגל האקדמי באוניברסיטאות. גם ההנהגה הרוחנית של הציבור הציוני דתי מציגה את אותה התופעה. הנהגה זו העומדת בראש המערכות החינוכיות הציוניות דתיות וישיבות ההסדר ומקיימת מפעלי חינוך לתפארת, אשר חלק ניכר מתלמדיהם הם יוצאי עדות המזרח מורכבת כמעט כולה מצבע אחד. בהתכנסות פורום "תקנה" המייצג נאמנה את המנהיגות הרוחנית של הציונות הדתית הייתה הזדמנות להיווכח כי בפרום שכלל כשלושים איש ואישה היה ניתן לספור את יוצאי עדות המזרח על כף יד אחת. תופעה זו בעיתית בעיקר בשל כך שהיא מתרחשת אגב אורחא, שלא במודע ובלי משים, אף אחד לא התכוון לכך ואף לכולם נראה שהמצב הקיים הוא טבעי. הבא להתחקות אחר מקורותיה של הבעיה העדתית ימצא לה רבדים שונים, כאלה הסמויים וחבויים בתת ההכרה, הניזונים מדעות קדומות אשר בעליהם הטמיעו בעולמם המנטאלי במשך שנות חייהם כחלק מתהליך החברות (סוציאליזציה) וכאלה הקשורים לנטייה הטבעית של האדם להיות קרוב אצל עצמו, כאותה השאלה: האם הבן של הרס"ר יכול להיות אלוף? לכאורה למה לא? ולמעשה לא, מכיוון שגם לאלוף יש בן.
אחת הנטיות המתקיימות בתוכנו ואשר באופן בלתי מודע פועלות בנו (בכולנו ללא הבדל מוצא) היא הנטייה הטבעית לדחות את השונה (קסנופוביה), ובין הדעות אשר בלי מודע משפעות עלינו היא התפיסה האבולוציוניות דרוויניסטית, והדרוג בין המפותח לפרימיטיבי. ובנוסף, המצב המדיני בו ישראל מול מדינות עולם ערבי עוין גורם באופן טבעי את יצירת העוינות לערביות ולא רק לערבים. בסיבות האובייקטיביות יותר לבעיה העדתית ניתן למנות את המסורות המתייחסות לרכישת הדעת וההשכלה הנטועות בבני אירופה יותר מאשר בני המזרח. בנוסף, הפער בין העליות הישנות שהקימו את המדינה ושמצאו להם אחיזה בהנהגתה ובמשאביה ובין העליות החדשות מהמזרח בשנות החמישים שלאחר קום המדינה, פער המנציח את עצמו, ואכמ"ל.
רובד נוסף המיוחד לקהילות הדתיות הוא עניין המסורת הדתית ובאופן עמוק יותר החוויה הדתית. החינוך הכללי חילוני מקיים גישה אוניברסאלית ומהווה כור היתוך ליצירת זהות ישראלית חדשה תוך קעקוע של מסורות העבר, ולכן יכולת האינטגרציה בחינוך זה קלה יותר, לעומתו החינוך הדתי על זרמיו השונים נדרש לקיים אינטגרציה תוך שמירת הזהות היהודית ומסורות העבר. אף כי כל העדות והזרמים האורתודוכסיים מחויבים להלכה ולשולחן ערוך עדיין מתקיימת שונות רבה, מאחר וכל עדה יצקה את העשייה הדתית לתוך מסכת חיים תרבותית שונה הקשורה למקור מוצאה, דבר היוצר חוויות דתיות שונות. ניסיון גדול בה לפתחנו, בו אנו נדרשים לקיים אינטגרציה בחווייה הדתית, דבר שלא צלח עד כה, שכן במוסדות החינוך הציונים דתיים עדיין שולטת חוויה דתית הקשורה למרכזי התורה באירופה.
הבעיה העדתית ימיה כימי המדינה ונראה כי היא מובנת בחברה הישראלית כחברה של קיבוץ גלויות, כל מי שניסה לגרש את השד כשל ולכן לא נותר אלא לכלוא אותו בבקבוק עד שיתפרץ פעם נוספת. היכולת לקיים את "יחד שבטי ישראל", מחד, לשמר את השבטיות ומאידך למצוא את הליבה המאחדת היא ניסיון שאנו נדרשים לעמוד בו. עלינו ליצור אחדות ולא אחידות ולהדמות למנורה הטהורה אשר בה כמה קנים אולם היא עשויה מקשה אחת ועומדת על כן אחד.
בהר תשע
