הרב שי פירוןאני זוכר את התמונה בבהירות. שמיני עצרת, שמחת תורה. עוד בוקר קסום בקיבוץ עין הנצי"ב שבעמק בית שאן. המילים של לאה גולדברג, " הירוק היום ירוק מאוד " יחד עם תפילת "מודה אני" נראו שלמות מתמיד.
אבל אז נגלתה תמונה מוזרה משהו. בתוך עגלול מברזל ישב לא תינוק, ולא ילד, כי אם ב.- עובד גד"ש [גידולי שדה] במשק. נדהמתי. ב. הוא בחור גדול, מגודל, ומה לו ולישיבה בעגלול.
"יש לי חום גבוה" אמר, "בקושי יכול ללכת", הוסיף.
"אז למה אתה לא נשאר בבית?" שאלתי. אומנם, יום חג אבל חולה שלא מסוגל ללכת?
"איך?!" שאל ב. "נראה לך שאיש גד"ש לא יהיה בבית הכנסת בזמן תפילת גשם"?!
הייתי המום ומאושר כאחד מהתשובה. אנחנו, "האנשים הרגילים", שפותחים את הברז ורואים את המים זורמים, לא חיים את העוצמה שבתפילת הגשם. לא מתרגשים ממנה, לא חווים אותה כתפילה קיומית. לעומת זאת, אנשים כמו ב. רואים בתפילת הגשם תפילה קיומית, כמעט כמו תפילת נעילה.
אבל ההתרחקות מהאדמה ומהחקלאות הובילה אותנו למציאות הזויה בה חלק משמעותי ממצוות התורה, כמו גם חלק משמעותי ממנהגי התפילה – הפכו לרחוקים מאתנו. חשבתי על הדברים בשעה בה קראתי את הפסוקים הראשונים של פרשתנו, פרשת בהר:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כ"ה, ב' – ח').
הפסוקים הללו מתארים מציאות של חיים. לא התמודדות של 'בעלי מקצוע', אלא אורח חיים של אומה. האם מדובר במצווה הנוגעת לחקלאים, בדיוק כמו שמצוות מעקה נוגעת רק למי שבונה בית, בגדי כהונה נוגעים לכהנים בלבד, וכו' או שמא מצוות שמיטה היא לא פעם בלבו של כל יהודי?
אין ספק שהתשובה רמוזה בפסוק הראשון של פרשתנו: " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר". העובדה שמכל המצוות, דווקא מצוות שמיטה נסמכת למעמד הר סיני, מלמדת על מרכזיותה ועל חשיבותה.
אני כותב את הדברים הללו, חצי שנה אחרי סיומה של שנת השמיטה האחרונה. אולי אני טועה, אבל התחושה שלי היא ששמיטת תשע"ה עברה לידינו. ככה, בשקט. בלי הוויכוחים העמוקים על היתר מכירה, אוצר בית דין או יבול נוכרים. עם מעט מדי דיונים על המשמעות ועל המקום של השנה בחיינו. כאילו, שנת השמיטה הפכה להיות בעיה של חקלאים. אנחנו, הציבור הרחב, נוסעים ליד השנה. כל אחד בוחר לעצמו ערוץ באמצעותו הוא מתמודד עם 'הבעיה' ונע קדימה.
השמיטה הפכה מבשורה למגבלה, מרעיון יהודי לבעיה של חקלאים, מתפיסת עולם לפרוייקט בנושאי מזון ואוכל בלבד.
אילו החקיקה הדתית הייתה ראויה ומקיפה, יתכן והיינו מבקשים לחוקק את חוק השמיטה. חוק זה מחייב או מאפשר לכל אזרח שנת שבתון אחת לשבע שנים. לא רק לחקלאים בכפיה, ולא רק למורים ואקדמאים בבחירה. רעיון ההתחדשות, התפיסה שאוסרת על האדם להפוך לעבד של העבודה, לייצור שכל תכליתו ויוקרתו היא נגזרת של הרכוש שצבר, ראוי לה שתקבל תשומת לב דווקא במאה העשרים ואחת. מעולם לא הייתה השמיטה כל כך רלוונטית.
ואם לא שנת שבתון אז לפחות, בתור התחלה, יום חופשי נוסף, פעם בשבע שנים. יום בו המדינה ממנת לך חוג, או לימוד או חוויה תרבותית, או טיול בארץ או כל מה שיכול למלא את הנפש, לחדש את כוחות החיים. כל מה שמגביל את המרוץ, שמגדיל את הנפש, שמקטין את המרדף אחרי החומר. זמן שיאפשר לכולנו להקשיב לשאלת אייכה, שמאז אדם הראשון מהדהדת מקצה עולם ועד קצה. (הערת המערכת: בימים אלה אכן מוגשת הצעת חוק ליום ראשון חופשי אחד לחודש, שמונה פעמים בשנה).
זו בעיני חקיקה יהודית ראויה, כזו שתקנה למדינת ישראל אופי ראוי, אחר, עמוק.
(בהר תשעו)
